גזע ישי שג

אפי' באין מתכוון לבטל כדי ליהנות מהאיסור אלא אדרב' כוונתו לשמים לקיים מצות שילוח. ומן התימ' על הרב מ"ל ז"ל דלא זכר שר להקשות מסוגיא הנז' להר"ן ז"ל ודקיימי בשיטתיה דכי אינו מתכוון לבטל שרי ויגדל התימא על הרב שער המלך ז"ל דהקשה דוקא לסברת התוס' ואיהו גופיה מייתי התם סברת הר"ן ז"ל הנזכרת ולא ערער עליה כלום מסוגיא הנזכרת

וראיתי להרב כרתי ופלתי סי' ק' בפלתי סוף ס"ק א' דאף איהו ז"ל עמד משתומם מכל הני דוכתי דאתאמרא בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה בין לסברת מ"ד דאין מבטלין אי"ל אינו אלא מדרבנן ובין למ"ד דאורייתא ומשום דבכל הני דוכתי הוה אינו מתכוון לבטל ונדחק ליישב. ואיהו גופיה העיד בעצמו שהוא דוחק ולבסוף כתב ויותר נראה דאף דאיסור נתבטל בהיתר מ"מ שם איסור לא זז ועדיין טמון והראיה דשיל"מ דאמרי' עד שתאכלנה באיסור וכו' ש"מ דעוד איסו' טמון דאם לא כן מה שייך תאכלנה באיסו' וא"כ לתקל' דעכ"פ יאכל איסור א"ד ז"ל יע"ש. ואחרי המחילה רבה לא הבנתי דבריו ז"ל וכוונתו בדברים אלו דנראה דכיון בזה לישב לדעת הסוברים דמדרבנן הוא דאסו' וכן אם אינו מתכוון לבטל דשרי לכ"ע. ואין זה ישוב אלא אדרבה חיזוק גדול הוא להגדיל התימא דכיון דעכ"פ האיסור טמון עד שבעבור זאת לא אמרה תורה שלח לתקלה כ"ש דאין לנו לערב ולבטל איסור בידים כדי לאכול איסור טמון ואיך התירה התורה לבטלו בידים אף כי אינו מתכוון לבטל כל שהוא בא לאוכלו והנה איסורו טמון. אלא מוכרח דכל שנתבטל נהפך להית' לגמרי וכמאן דליתי' לאיסו' כלל ומשו"ה כי אינו מתכוון לבטל שרי דכי נתבטל כי קא אכיל היתר גמור אכיל. והא דאמרי' בדבר שיל"מ עד שיאכלנו באיסור וכו' רבנן הם דאמרי הכי עד שתאכלנו באיסו' שנתבט' אף שנהפך להיתר גמור כיון דיש לו מתירין טוב להחמיר מדרבנן וזה פשוט. באופן דכל הני דוכתי דאמרי' לא אמרה תודה שלח לתקלה הוו תיובתא לכ"ע. ועיין להרב מהר"י חזן ז"ל בס' חק"ל ריו"ד ח"א סי' נ"ה ד ע"א וע"ד שגם איהו ז"ל נדחק ליישב הא דשל' לתקל' ואין בדבריו ז"ל כדי ישוב כלל כאשר עיני המעיין תחזנה מישרים

אמנם לפי האמור לעיל ומסתייען מדברי הרא"ש ז"ל הנז' דהא דכל דפריש מרוב' ריש מידי ספיקא לא נפקא אתיא שפיר כל הני דוכתי דאמרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה דע"כ לא אמרי' דמדאורייתא מותר לבטל אי"ל לדעת התוס' וכן כי אינו מתכוון לבטל האיסו' דשרי לכ"ע היינו בביטול איסור דנאכל ע"י תערובת: כענין גיעולי כלי מדיין דמינייהו הוכיחו דכי אינו מתכון לבטל שרי דהא לא אתי למיכל איסור בעיניה אבל איסור יבש ביבש וכן בע"ח דהוה ביטולם משום כל דפריש מרובא פריש דע"כ אוכל חד דאיסור' בעיניה בכה"ג לכ"ע אסור לעשותו בידים מה"ת אף באינו מתכוון לבטל ולהכי אמרי' שפיר התם לא אמרה תורה שלח לתקלה כיון דאוכל איסור בעיניה שלא ע"י תערוב' דניהי דהתורה התירה לנו ספק זה אחר שנתערב היינו משום דכיון דאנן בדידן לא ידעי' הי ניהו דאיסורא אף דכלפי שמייא גליא דאיסור' אכיל התירה התורה כאילו נהפך להיתר אבל לגרום דבר זה בידים ודאי דאסיר ותקלה גדולה היא שבא לאכול דבר איסור בעיניה אף דאיהו לא ידע ליה דאיסורא הוא ומשו"ה מותר לו מ"מ כיון דכלפי שמייא גליא דאיסורא אכיל תקלה היא ומשו"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה

ובהכי ניחא לי מאי דהוה ק"ל טובא בהני דוכתי דאמרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י ז"ל דהתקלה היא דהוא למכשול עון שיבא אדם לצודן אח"ז ולאכלן והם אסורין באכילה יע"ש בפרש"י בחולין דק"מ ובקדו' דנ"ו ע"ב. והוא תימא דהא אפי' למ"ד אין מאי"ל מדאורייתא אסור אם עבר ובטלו בידים לכתחל' מותר לאוכלו מדאוריי' ואפי' לדידיה שרי לאוכלו מה"ת רק רבנן קנסו להמבטל וכמ"ש כל הפוסקים. וא"כ כי משלח מאי תקלה איכא לבני אדם אחרי שילכדנו אח"ז ויאכלנה הא אפי' אי ילכדנו אחר בתר השלוח מותר מה"ת לאוכלו דכי נתבטל נהפך להתירא ואין בשילוח זה אלא במה דקא עביד איסור לבטלו לכתחל' ולא תקלה לאחרים והכי הול"ל לא אמרה תורה שלח באיסורא ומדקאמר שלח לתקלה מוכח דהוא לבני אדם אחרים אשר יצודוהו אח"ז וכמ"ש רש"י ז"ל וכיון דלאחר השילו' מיד נתבטל מאי תקלה איכא לאחרים הא זה כלל גדול בתורה דאזלינן בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות והיתיר' קא אכיל האדם אשר ילכדנו אח"ז. ומה מאוד אני תמה על הרב מ"ל ז"ל והרב שער המלך ז"ל ושאר האחרונים שעמדו מסוגיא דשלח לתקלה על האי עניינא דאין מאי"ל ולא נרגש שום חד מנייהו מלכי בעיקרא דש"ס דאמר ל"א תורה שלח לתקלה דמאי תקלה לאחרים איכא הכא אחר שילוחיה. אמנם עפ"י האמור ומדובר לעיל אתי שפיר דכיון דהא דכל דפריש מרובא פריש מידי ספיק' לא נפיק עד שבשביל כן גבי מעשר פטור אם קפץ אחד מן המנויים לתוכו משום דמעשר ודאי אמר