גזע ישי שב

דמערב טעמו באיל וכן סאה תרומ' של חיטין שמער' בשל חולין דלעולם יאכל מעורב עם ההיתר ולא נאכל האיסור בפני עצמו דכיון דהאיסור מעורב ברוב היתר כמאן דליתיה לאיסורא כלל. אבל יבש ביבש חד בתרי וכן בעלי חיים דביטולו משום כל דפריש מרובא פריש כיון דכל אחד ניתר לאוכלו בפני עצמו בלא תערובת דהיתר אין לבטלו בידים לכתחי' ולסמוך אספיקא דכל דפריש. דמ"מ כל חד וחד בפ"ע מידי ספיקא לא נפיק וחד דאיסו' ודאי קאכיל ניהי דאם נתערב מעצמו התורה התירה לנו ספק זה כדכתיב אחרי רבים להטות אבל לעשות ספק זה בידים ולסמוך אכל דפריש ולאכול איסור בעינא שלא ע"י תערובות לא התירה תורה. או"ד כיון דהתי' תורה ספק זה משום כל דפרי' ונהפך האיסו' להיתר כמאי דלא הוה התם איסור כלל ואף לכתחי' מותר לבטלו מדאורייתא

ולפום ריהטא נראה דבכה"ג לכ"ע אין לבטל לכתחילה מדאורייתא ומסתייען מלתא ממ"ש הרא"ש ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת למציעא פ"ק ד"ך ע"ד מן הספר ליישב מה שהקשו התוס' שם עלה דאמרי' התם קפץ אחד מן המנויים לתוכו פטור מן המעשר דאמאי נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ולזה תירץ הרא"ש ז"ל שם דהא דכל דפריש מרובא פריש לאו ודאי הוא ומידי ספיקא לא נפקא רק שהתו' התירה לנו ספק זה דאם נתערב בטל ונהפך להתירא אבל לענין מעשר כיון דעכ"פ ספק הוא לאו מעשר ודאי הוא והתורה אמרה מעשר ודאי ולא מעשר ספק את"ד ז"ל יע"ש. הרי בהדיא דהך דביטול איסור דבע"ח ברובא דהיתרא משום דכל דפריש מרובא פריש מידי ספיקא לא נפקא ואף אי נתבטל לאו כהיתר ודאי הוא אלא ספק עד שבעבור זה גבי מעשר מיפט' משום דמעשר ודאי אמר רחמנא ולא מעשר ספק אלא שלענין ביטול התירה לנו התורה ספק זה ונהפך להיתר אחר שנתבטל וכיון שכן נראה ודאי דלערבו בידים ולבטלו ולימא כל דפריש אין זו סברא כלל לומר דמותר מן התור' לגרום ספק זה שהתיר' תורה בידים וכ"ש דחד ודאי דאיסור' קא אכיל. דניהי דאם נתבטל מאליו התירה לנו התורה ספק זה אבל לעשות ספק זה בידים לא התיר' תורה. משא"כ בשאר ביטול איסורין דלח בלח או אפי' יבש ביבש כגון חיטים בחיטים דלעולם נאכל האיסו' ע"י תערוב' דהיתר' בהא י"ל שפיר סברת המ"ד דמותר לבטלו לכתחילה מן התורה כיון דלא אכיל איסורא בעינה אלא על ידי תערובת

ונלע"ד להביא ראיה לזה דבכה"ג לכ"ע אין מבטלין אי"ל מדאורייתא מהא דאית בחולין דק"מ ע"א אלא אמר ר"ן ב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת למאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י דהתקלה היא שילכדנה איזה אדם לאחר זמן יע"ש. והא ודאי דאם שלחוה ליכא איסו' משום דאזלינן בתר רובא וכי ילכדנה אחר לאחר זמן מותרת לו משום דכל דפריש מרובא פריש ואפי' הכי אמרי' דלשלוח לא איצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה. והיינו ע"כ משום דאסור לבטל איסור לכתחילה בידים וכ"כ הרב מ"ל ז"ל סוף הלכות מעיל' על סוגיא זו דהוה משום איסו' ביטול איסור לכתחי' יע"ש. והשתא קשה טובא דמה יענו שפתי צדיקים הסוברים דמדאורייתא מותר לבטל אי"ל לסוגיא דחולין הנז' דאמרי' דלא אמרה תורה שלח לתקלה דמבואר דאין מבטלין אי"ל מדאורייתא וכבר ראיתי להרב שער המלך ז"ל פט"ו מה' מאכלו' אסורות דין כ"ה שהקשה מסוגיא הנז' לסבר' התוס' ז"ל ותמה על הרב מ"ל ז"ל שכתב כן בפשיטו' ולא זכר שר להקשות לדעת התוס' ז"ל דסבי"ל דהא דאין מבטלין אי"ל הוי מדרבנן וכתב ליישב בדוחק לדע' התוס' דתלמודא ה"ק לא אמרה תורה שלח לתקלה דשמא כשמשלחה יבא אחר ויקחיה מיד בעוד שלא נתערבה עדין בשאר צפורים יע"ש. ואחרי המחילה רבה דאין זה מן הישוב כלל אפי' על צד הדחק דכי נשלח לאויר העולם מיד הותר לכל מי שילכדנו משום דכל דפריש כו' דכיון דלא ידעי לה מה לי אם נתערב' באחרים או לא הא כי נשלחה לאויר העולם זו היא עירובה בשאר צפורים דעלמא ומאי תקלה איכא אי לאו משום דמבטל איסור בידים לכתחי'. גם בקידושין דנ"ו ע"ב אמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה ופרש"י דהוא למכשול עון שבני אדם ילכדנו אחר זמן ויאכלנו יע"ש. ובפ' שילוח הקן ד"ק אמרינן נמי בשילוח הקן דאינה אסורה משום לא תאכל כ תועבה דלא אמרה תורה שלח לתקלה יע"ש. מכל הני דוכתי מבואר יוצא דהתקלה הויא דמבטל איסו' בידים לכתחי'. גם יש ללמוד מכל הני דוכתי דאין מבטלין אי"ל מדאורייתא אפי' באינו מתכוון לבטל האיסור כדי ליהנות. שהרי בכל הני אין כוונתו לבטל אלא לקיים מצות שילוח ואפ"ה לא אמרה תורה שלח לתקלה. ובכן קשה אפי' למ"ד דאין מבטלין אי"ל מדאורייתא הא באין מתכוון לבטל לכ"ע שרי לבטל לכתחי' וכמ"ש הר"ן פ' אין מעמידין ומוכיח כן מגיעולי כלי מדיין. והריב"ש ז"ל בתשו' סי' שמ"ט דמה יענו לכל הני דוכתי דאמרי' דלא אמרה תורה שלח לתקלה ממנו נקח דאין מבטלין אי"ל מדאורי'