גזע ישי רצז

א"כ גם לאיסור האחר דאכילתו מבשר העולה שליח הוה. וכתב הרמב"ם ז"ל דבעשאו שליח לאכול מבשר עולה לא הוה שליח מטעמא דבאיסור אכילה מבשר העולה שבו אין שלד"ע דבתר דידיה דהאי איסורא דאכילה מבשר העולה אזלינן ואין שלד"ע וכיון דלא הוה שליח במעשה אכילתו משום האי איסורא דאין שלד"ע בו ממילא נמי דלא שייך למימר שיהא שליח לאיסור המעילה שבו משום הא דקי"ל בעלמא דבמעי' יש שלד"ע כיון דכבר אמרנו. דאינו שליח במעשה אכילה זו מצד איסור האחר שבו ולכן אינו חייב המשלח כלל בשום איסור שבו אף באיסור דמעילה אלא האוכל בלבד הוא דחייב. אלא שצריך טעם אמאי אזלינן בתר איסור דאכילה מבשר עולה ואמרינן דלא הוה שליח מצד איסור זה דאין שלד"ע וממילא נמי דלא הוה שליח גם לאיסור המעילה שבו כנז'. ולא אזלינן בתר איסור המעילה שבו דיש שלד"ע והוה נמי ממילא שליח אף לאיסור דאכילה מבשר העולה שבו. דמאי אולמי דהאי איסורא דאכילה מבשר העולה למיזל בתריה ומגרר גריר בתריה לאיסור מעילה שבו. מאיסור דמעילה נימא איפכא דאזלינן בתר האי איסורא דמעילה דיש שלד"ע וגריר בתריה נמי להאיסור האחר דאכילה מבשר עולה דאגיד ביה. ולזה כתב הרמב"ם ז"ל טעמא רבה דאית לן למיזל בתר האי איסורא דאכיל' מבשר העולה ולמימר בעבורו דלא הוה שליח במעש' אכילתו משום דאין שלד"ע וממילא נמי דלא הוה שליח לאיסור דמעילה שבו כנז'. והוא משום דבכל התורה כולה קי"ל דאין שלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר. כלומר דמאחר דבכל האיסורין שבתורה קי"ל דלאו שליחותיה דמשלח הוא דעביד אלא אדעתא דנפשיה עביד דאין שלד"ע אלא במעילה לבדה הוא דגילה קרא דהוה שליח. א"כ אית לן למימר דדוקא כי הוה איסור דמעילה בלחוד בלתי עירוב איסור אחר עמה הוא דהוה שליח אבל שיהא שליח במעילה גם כשמעורב בה איסור אחר דבהאי איסור האחר אינו שליח ויגדל כח המעילה לבטל גם דין דאין שלד"ע דיש בהאי איסורא אחרינ' ויגרריה אבתריה להיות שליח לא אמרי'. אלא אדרבה איסור זה האחר שהוא בא מן הרוב האיסורין שבתו' דדינייהו דאינו שליח בהו גדול כחו למיגרר אבתרי' לאיסור מעילה דאגיד ביה דהוא מן המיעוט ולכן באיסור אכילה דבשר העולה אזלינן בתר איסור דאכילת בשר העולה דהוא מן הרוב דאינו שליח משום דאין שלד"ע וממילא נמי דאינו שליח גם לאיסור מעילה שבו כיון דבמעשה אכילה זו לאו שליח הוא מפני איסור האחר דדינו דאין שלד"ע כשאר רוב האיסורין שבתורה זהו פשוט וברור בכונת דברי הרמב"ם ז"ל וטעמו

והנה כי כן מינה אתה למד למוד מפור' לטובח ע"י שליח בשבת דהיינו שעשאו שליח לטבוח בשבת דדינא הכי הוה כמו בעושה שליח לאכול מבשר עולה דמאחר דאינו שליח למעשה הטבי' בשבת מפני איסור טביחה בשבת דהוא מן הרוב דהאיסורין שבתורה שאינו שליח בהם משום דקי"ל בכל התור' דאין שלד"ע ממילא נמי דאינו שליח כלל במעש' טביחה זו גם לחיוב הטביחה בד' וה' דהא אי אפשר לומר במעשה טביח' זו עצמ' דלענין איסור טביחה בשבת לאו שלי' הוא ולענין טבי' דחיוב ד' וה' הוה שלי' כיון דעשאו שליח למעשה אחד דטביחה וכיון דאינו שליח בה משום איסור שבת ממילא לא הוה שליח כלל במעשה טביחתו זו גם לענין חיוב ד' וה' וכדכתיבנ' לעיל. וא"כ אין מקום לדחיית השעה"מ לראיית המ"ל מהא דכתב בה' מעילה. דשפיר מייתי הרב מ"ל ז"ל מדברי הרמב"ם דה' מעילה וכאמור כנלע"ד. ותו לא מידי

קכ"ח אין שליח לדבר עבירה. אפילו בשלי' יד דגילה קרא ביה דיש שלד"ע ומיחייב שולחו. היינו דוקא בשאין לו להשליח לשלם מחייב משלחו לשלם. אבל אי אית ליה להשלי' לשלם לא מיחייב המשלח אלא השלי' חייב לשלם מטעמא דאין שלד"ע. כ"כ הסמ"ע בריש סי' רצ'ב סק"ד לפי מאי דכת' שם הר"ב ש"ך סק"ד בשם הגאון אביו ז"ל לבאר כוונת דברי הסמ"ע ז"ל בזה דכיון דקי"ל בכל התורה כולה דאין שלד"ע אלא דבשליחות יד גילה קרא דיש שלד"ע אית לן למימר דכי גילה קרא דעל דבר פשע דמשלחו חייב היינו בדלית ליה להשליח לשלם דבעלמא אפילו בדלית ליה לשליח לשלם פטור משל' הכא בשליחות יד חייב המשלח כי לית ליה לשלי' לשלם אבל בדאית ליה לשליח לשלם גם בשליחות יד שליח חייב לשלם ולא משלח מה"ט דאין שלד"ע יע"ש דברי הש"ך בשם הגאון אביו ז"ל באורך בביאו' כונת דברי הסמ"ע. ואף שכ' הש"ך ע"ד הגאון אביו דהוא רחו' לומר בכונת דברי הסמ"ע מ"מ כתב דלדינ' כן נרא' עיקר דדוקא דאין לו לשלי' לשלם. ולדידי א"א למימר בכוונ' הסמ"ע מ"ש הגאון אביו דהש"ך דבדריש' סעי' ו' כת' וז"ל ונרא' דהשלי' אינו יודע שהוא פקדון או שאינו ב"ח כמ"ש לעי' ר"ס קפ"ב דש"כ הא קי"ל אשלד"ע ודוח' לומ' דשאני הכא דרבי קרא מדכתיב עכ"ד פשע דאל"כ קרא למה לי דהא ל דקמ"ל דהמשל' חייב ומוציאין ממון מידו אע"ג דלא עביד מעשה ולעול' דוקא בדלא ידע שליח וכמו בעלמ' עכ"ד ז"ל יע"ש הרי לך מפורש יוצא מדבריו אלו דמיירי להפוסקים