גזע ישי רצו

קא עביד ומיחייב גנב. ובפי' המשנה כתב רבינו וז"ל אמנם יתחייב בד' וה' כשיתן לזולתו שישחוט לו ביוה"ך וכו' הנה מבואר דס"ל דאפי' עשאו שליח לשחוט לו ביוה"כ מיחייב גנב וזה נראה שהכריחו להטור שכן כתב בדעת רבינו כנז' לעיל אלו דבריו ז"ל יע"ש

ולפענ"ד שפיר מייתי הרב מ"ל ז"ל ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל דפ"ז דהלכות מעילה. ומאי דדחי מר הרב שער המלך ז"ל ראייתו אחר המחילה דלאו דחיה היא כלל. דהנה עיקר האי סברא דאסבר לן רבינו הרמב"ם ז"ל שם דאם היה בשר עולה וכיוצא בולא מעל אלא האוכל בלבד ואמר בה טעמא שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעי' ובכל התו' כולה אין שלד"ע אלא במעי' לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר. לכאורה האי סברא וטעמא דיליה צריכא טעמא דמאחר דגילה קרא מג"ש דחטא חטא מתרו' דיש שלד"ע במעילה כי יתערב עמה איסור אחר יתר על המעילה מאי הוי הא כל איסור חיובו בפני עצמו הוא איסור אכילת העולה חיובו לחוד וחיוב המעילה שבו לחוד ואמאי לא ידון כל איסור שבו דינא לנפשיה ויהא דינו דאיסו' אכילת בשר העולה דאין שלד"ע כדין שאר האיסורין ודינא דאיסור המעיל' שבו דיש שלד"ע כדין כל חיוב מעילה דגלי בה קרא דיש שלד"ע ומה יתן ומה יוסיף זה שמעורב בה באיסור דהמעיל' איסור אחר יתר על המעילה שלא יהא בחיוב מעילה זו שלד"ע כדינו דאיסור מעילה. ואי משום דכיון דבכל התורה אין שליח אלא דגילה קרא במעילה דיש שלד"ע וכיון דחידוש הוא שחידשה תורה במעי' אין לך בו אלא חידושו דוקא בשהוא איסור מעילה בלחוד בלא עירוב איסור אחר עמה. אין זה מוכרח כלל דבשלמא אי הוה טעמא לחלק ולמימר דכי מעורב בה איסור אחר יהא דין איסור מעילה שבו כדין האיסור דאגיד עמה. הוה אתי שפיר למימר הכי דכיון דחידוש הוא וכו'. אמנם כי ליכא טעמא וסברא לחלק ולמימר דכי אגידה בה בהמעי' איסור אחר שיהא דין איסור המעילה כדין האיסור האחר דאגיד בה. לא שייך כלל למימר להאי טעמא דכיון דחידוש הוא וכו'. וא"כ למודע'י אנו צריכים טעמא מאי דהאי חילוקא דכשמעורב עם המעילה איסור אחר שישתנה דינה דהמעילה ויהא דינה כהאיסור האחר דאגיד בה

והנלע"ד בטעמא דהאי מילתא. דהנה הא דאמרינן דאין שלד"ע הוה משום האי סברא דדברי הרב וכו' דמשו"ה כל שהוא לד"ע השליח לאו שליחותיה דמשלח הוא דקא עביד אלא אדעתא דנפשיה עביד ולאו שלוחו הוא להיות שש"א כמותו אמנם אי גם לד"ע יש שלי' הרי שלי' שליחותיה דמשל' הוא דקעביד ושש"א כמותו. והנה כי כן כי הוה שליח לדבר איסור אשר במעשה אחד דעביד שליח להאי איסורא אית ביה למימר דאין שלד"ע ולאו שלוחותיה קעביד ואית ביה למימר דהוה שפיר שליח ושש"א כמותו אף שהיא לד"ע. ע"כ אי אתה אומ' אלא א' משניהם אלו או דיש שלי' להאי עובד' דאיסור דעביד שליח ושש"א כמותו ונעשה למעשה זה דעביד שליח המשלח בעצמו. או דאינו שליח משום דאין שלד"ע ולא הוה שש"א כמותו בהאי עובדא דעביד השליח. אבל למימר ביה בחדא עובדא דעביד השליח בשליחותו דהמשלח דיהא שליח מצד זה ושש"א כמותו בהאי ולצד האחר לאו שליח הוא ליכא למימר דהו"ל שני הפכיים בנושא אחד שאי אפשר להיות כלל דהא איהו עביד ליה שליח שיעשה המעשה ההיא ואין שם רק מעשה אחת וכי עושהו השליח להמעש' ההוא אי שליחותי' דמשלח הוא דקעביד ושש"א כמותו על כרחין דהוה מעשה זה דעביד השליח כעשאו משלח בעצמו וא"כ לא שייך למימר שאם יש במעשה ההוא שני איסורין שיהא שליח לאיסור אחד ומיחייב משלח מטעמו דשש"א כמותו וכעשאו המשלח בעצמו. ולהאיסור האחר שיש בהמעשה ההוא אינו שליח דלאו שליחותיה דמשלח הוא דעביד לא לדעת עצמו הוא דקעביד כיון דמעשה אחד הוא והרי אמרנו שהוא שליח במעשה זה ושש"א כמותו וכעשאו המשלח עצמו ואיך עכשיו נאמר שלהאיסור אחר לאו שליח הוא אלא אדעתה דנפשיה הוא דעביד במעשה ההוא עצמו. וא"כ בעשאו שליח שיאכל בשר עולה ואכל דיש שם מעשה אחת דאכילה ושני איסורין איסור אכילה מבשר העולה. ואיסור מעילה דמעל בבשר קדש. לא שייך לומר כלל שלא יהא שליח לאיסור דאכילה מבשר עולה משום דאין שלד"ע ולאו שליחותיה דהמשלח הוא דקא עביד במעשה אכילתו אלא לדעת עצמו הוא עושה ואוכל ויהא שליח להאיסור האחר דמעילה שבה בהך מעשה דאכילה עצמה משום דיש שלד"ע במעילה ושליחותיה דמשלח הוא דעביד במעשה אכילתו ולא לדעת עצמו הוא עושה ואוכל. אלא אי אמרי' דלא הוה שליח במעשה אכילתו דבשר עולה משו' איסור אכיל' מבשר העולה דאין שלד"ע ממיל' נמי לא הוה שלי' לאיסור המעי' שבו כיון דהאי איסורא אגיד במעש' אכילתו מבשר עולה דלא הוה שלי' בה משו' האיסור דאכילה מבשר עולה דאין שלד"ע בו. ואי אמרי' דהוה שלי' באכילתו משום האיסו' דמעי' שבו דקי"ל דיש שלד"ע במעילה