גזע ישי רפט

במי שהוא שגג תחילה ומינה דגם בדבר שהוא בא ע"י אכילה והנאה דחייב כיון שהוא שגג תחילה. וא"כ כיון דמהאי קרא נפקא לן כל מין מעיל' בין דע"י הוצאה בין דע"י הנאה או אכילה דמי ששגג תחילה הוא מיחייב. למה לי הג"ש דחטא חטא מתרומה דמייתי מיניה הש"ס דיש שלד"ע במעיל'. אלא מוכח דלית לן שום ילפותא מהאי קרא דוחטא הנפש ההיא להאי מילתא דיש שלד"ע במעילה רק מהאי ג"ש דחטא חטא מתרומה הוא דילפי' דבמעי יש שלד"ע. ומאי דכתב הרמב"ם זל בפי' המשנה סמך זה מדכתיב וחטאה הנפש ההיא ע"כ דלאו ילפותא גמורה קאמר דעיקר האי מילתא לא נפק' לן אלא מהג"ש דחטא חטא מתרומה כדאי' בש"ס אלא דסמך בעלמא קא מסמיך ליה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה על האי קרא ע"ד אסמכתא בעלמא וכדכתיבנא לעיל בסי' הקודם על תמיהת הר"ב תוי"ט ז"ל הנז'. באופן דזה קשה לומר דבמעי' יש שלד"ע אפי' בדהשלי' נהנה כיון דילפי' עיקר שליחו' במעילה מתרומה ובתרומה הרי לא נהנה שליח התורם ועי' עו' במ"ש לקמן סי קכ"ד

והגאון מהרי"ח לנדא ז"ל בספרו הנכבד נודע ביהודה מה"ק חא"ה סי' ע"ה גם הוא ז"ל הוקשה לו דברי הרמב"ם ז"ל הנז' כקושית הרב ע"י והרב מהרימ"ט ז"ל וכתב ליישב וז"ל ואומר אני דמאי דקי"ל אין שלד"ע כולל שתים חדא לפטור המשלח ואידך לבטל המעשה שאין המעשה קיים כלל. ובמעיל' דיש שלד"ע היינו שניהם יחדיו לחייב המשלח וגם שיהא המעשה קיים כאלו עשאו בעצמו דהנה הבעה"ב שאמר לשלוחו תן חתיכה לאורחים ועשה שליחותו בלי שינוי וצוה לאורחים ליטול אחת והם קיימו דבריו ונטלו א' ואכלו לא מעלו רק בעל הבית והטעם שלא מעלו האורחים באכילתן היינו שאין מועל אחר מועל שכיון שמעל בעה"ב כבר יצא לחולין ואם היינו אומרים דהא דאמרי' במעיל' יש שלד"ע היינו לחייב המש' אבל שלא לקיים המעש' וכאן קיום המעשה הוא שיוצא לחולין ואם לא היה המעשה קיים א"כ לא היה יוצא לחולין א"כ אף אם היה כאן שלד"ע מועיל לחייב המשל' מ"מ היו כולם מועלים דלא נפיק לחולין. אבל באמת ילפי' מעי' מתרומ' וכשם שבתרו' מועיל שליחו' לקיום המעש' ה"נ במעי' ולכך לא מעל רק הבעה"ב. ובטביחה דאמרי' יש שלד"ע היינו לחייב המשל' אבל לא שייך שם קיום המעשה שהרי שור שחוט לפניך וכי צריך שליחות להכשר שחיטה. וכן בשליחות יד ג"כ דיש שלד"ע היינו לחייב המשל' אבל לא שייך קיום המעש' והרמב"ם בא כאן ליתן טעם על כל הנזכר בשני הבבות דהיינו בבבא ראשונה לקיים שליחותו שלא מעל רק בעה"ב וכאן בעולה שלא מעל אלא האחרון ולכן קאמר שבכל התורה אין שלד"ע לא לחייב המשל' ולא לקיים המעשה רק במעילה לבדה שיש שניהם יחדיו וזה טעם על בבא ראשונ' ושפי' קאמ' רק במעי' שבזה האופן דאמרינן שלד"ע לקיים המעשה ליכא רק במעילה ואין ענין לטביח' ושלי' יד לזה. ושוב התנה שלא יתערב עמה איסור אחר ולכן בעולה שיש כאן איסור אחר אין שליח כלל לא לחייב המשל' ולכן הראשונים פטורים ולא לקיום המעשה להוציא לחולין לכן האוכל חייב לבדו א"ד ז"ל יע"ש. ולדידי גם האי תירוצא דתריץ מר קשה דא"כ איך קאמר הש"ס דהו"ל מעי' וטביחה ב"כ הבאין כא' הא איצטריך למכתב גבי מעילה דיש שלד"ע למימרא דאף דיש שם שניהם יחד לחייב המשל' ולקיום המעשה יש שלד"ע. ומיהו לזה י"ל דלישתוק מטביחה ונילף ממעי' דאפי' שיש במעי' גם קיום מעשה יש שלד"ע ומדכתב גם בטביחה דיש שלד"ע הו"ל ב' כתובים. ומ"מ אין תירוצו נכון דכיון דגבי טביחה ושליחות יד לא שייך קיום מעשה ובמעי' שייך לא אתי שפיר למימר מפני מה שבטבי' ושלי' יד לא שייך גם קיום מעשה דבכל התו' כולה אין שלד"ע דהכוונה דאף בטבי' ושלי' יד אין שלד"ע לענין קיום מעשה לבד ממעי' דיש שלד"ע גם לענין קיום המעשה. כיון דבטביח' ושליחות יד אעיקר' לא שייך כלל הא דקיום מעשה

אשר על כן נלע"ד דמאי דכתב הרמב"ם ז"ל ובכל התורה כולה אין שלד"ע אלא במעי' בלבד שלא יתערב עמה איסור אחר אין כוונתו דבכל התורה כולה ממש רק במעילה בלבד דאין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהו חוץ. וכה"ג איתא נמי בש"ס בב"ק דע"ט ע"א מאי קמ"ל אשמועי' רישא גנב ונתן לאחר וטבח דיש שלד"ע אע"ג דבכל התורה כולה אין שלד"ע הכא יש שלד"ע מ"ט וטבחו ומכרו וכו' הרי דקאמר דבכל התורה כולה אין שלד"ע אע"ג דאיכא נמי מעי' ושליחו' יד דיש שלד"ע בהו. אלא משום דהכא מיירי בטביחה קאמר דככל התור' כולה אין שלד"ע ובטביחה יש שלד"ע ואין למידין מן הכללות. וה"נ י"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דמשום דמיירי הכא בהא דמעי' דיש שלד"ע קאמר דבכל התורה כולה יש שלד"ע אלא במעי' בלבד ולאו דוקא במעי' בלבד דאיכא נמי טביחה ושליחו' יד שפסקם כל א' במקומו הראוי לו. ואף גם זאת דהכא בא ליתן טעם באמר לאורחים שיאכלו בשר עולה דלא מעל לא האוכל שהרי הוא חייב דאיסור אחר יתר על המעי' כלומר דמשו"ה