גזע ישי רפה

דכ"ח ע"ב ד"ה לימא תנן סתמא כר"מ כו' תימא דלא דייק הכא מרישא דמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו דההיא ממ"נ כר"מ אתיא דדאין דינא דגרמי דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני וכו' א"ד ז"ל יע"ש שהניחו בתימא ובב"ק ד"ק ע"א ד"ה טיהר את הטמא נדחקו לתרץ דנשחט על פיו לאו דוקא אלא דשחטו הוא עצמו יע"ש. ואם איתא דבאיסו' דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע מאי ק"ל בבכורו' מהא דקתני ונשחט על פיו ואמאי הוצרכו להדחק בב"ק את כל הדחק הלזה ולומר דנשחט על פיו לאו דוק' הא האי דמי שאינו מומח' אינו רואה את המומין ואם נשחט על פיו אסור אינו אלא מדרבנן וא"כ י"ל דנשחט על פיו דקתני היינו שהוא צוה לשלוחו לשוחטו ושש"א כמותו והו"ל כנשא ונתן ביד. אלא מוכח דאף באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע ולהכי אף באמר לשלוחו לשוחטו לא חשיב כשחטו הוא בעצמו ליחשב כנש' ונתן ביד דאין שלוחו כמותו דאין שלד"ע ולכן ק"ל להתוס' שפיר שפיר והוצרכו לידח' בב"ק ולמימר דנשחט על פיו לאו דוקא אלא דהוא בעצמו שחטו

איברא דראיתי בש"מ לבכורות הנדפס מחדש ונקרא בשם מזבח כפרה שכתב בשם תוס' חיצוניות ז"ל שם בבכורות על קושית התוס' הנז' וז"ל ור"י תריץ לעיל דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטו בידים תוס' חיצוניות ע"כ יע"ש. הנה שר"י בעל התוס' ז"ל כך תי' דנשחט על פיו היינו ע"י שליח שאמר לעבדו או לבני ביתו לשוחטו דהוי כשחטו בידים. ואיכא לאקשויי על האי תירוצא דר"י ז"ל דהא קי"ל אין שלד"ע וא"כ גם בהוא צווה לעבדו או לבני ביתו לשוחטו איך הוה כשחטו הוא בידים. וצ"ל דר"י בעל התוס' ז"ל ס"ל דבאיסור דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע כיון דמן התורה הוה שליח. ולפ"ז למדנו דהאי ספיקא דהרב מהרימ"ט ז"ל במחלוקת היא שנוייה בין התוס' דידן דבכורות וב"ק ובין תוס' חיצוניות בשם ר"י ז"ל בבכורות שם דלדעת התוס' דידן גם באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע ולדעת התוס' חיצוניות בשם ר"י ז"ל באיסו' דרבנן לא אמרינן אין שלד"ע

האמנם ראיתי להרב מהריט"א ז"ל בס' הבהיר הלכות יו"ט דקי"ג ע"ג שהביא לדברי התוס' חיצוניות בשם ר"י הנז' והקשה על דבריהם מהא דקי"ל דאין שלד"ע וכתב דלק"מ די"ל דהכא מיירי דשחט העבד או אחד מבני ביתו בשוגג שלא ידעו שהיו שום איסור בשחיטה זאת דהם סברו דהמצוה לשחוט הוא מומח' וכבר נודע מ"ש התוס' בפ' מרובה דע"ט ע"א בד"ה נתנו לבכורות בנו וכו' דכל שהשליח שוגג דלא ידע באיסור יש שלד"ע יע"ש וזה פשוט והתוס' דידן שהניחו בתימא קושיא זו דאמאי לא דייק מרישא צ"ל דהתוס' דהכא ס"ל דלא כסברת התוס' דפ' מרובה אלא כסבר' הסוברים דאפילו אם השליח שוגג אין שלד"ע את"ד הרב מהריט"א ז"ל יע"ש. ולפ"ז גם התוס' חיצוניו' בשם ר"י ז"ל ס"ל דגם באיסור דרבנן אין שלד"ע אלא דהכא מיירי בששליח שוגג וכמ"ש הרב מהריט"א ז"ל. אלא דעיקר דברי הרב מהריט"א ז"ל בזה שכתב דתוס' דידן התם בבכורות ס"ל כהסוברי' דגם בשליח שוגג אין שלד"ע אינם מחוורים לי ומה גם שגם בב"ק נדחקו לומר דנשחט על פיו לאו דוקא אף על גב דשם בב"ק גופה לעיל הם עצמם כתבו דבשהשליח שוגג יש שלד"ע. ולכן ע"כ לומר דכיון דמתניתין סתמא קתני נשחט על פיו יקבר וישלם מביתו מוכח דכל שנשחט על פיו בין ששליח שוגג דלא ידע דאינו מומחה בין ידע שאינו מומחה ואסיר דינא הכי הוה דיקבר וישלם מביתו ולכן לא ניחא להו לתוס' דידן לתרץ דמיירי בשוחטו ע"י שליח וכגון ששליח שוגג אלא הניחוהו שם בבכורו' בתימ' ובב"ק נדחקו לומר דנשחט על פיו לאו דוקא. והא ודאי דמסתמיות דמתני' הכי מוכח דלעולם בכל גוונא הדין כך דכל דנשחט על פיו יקבר וישלם מביתו. והנה כי כן אמינ' דגם תוס' חיצוניות דכתבו בשם ר"י לתרץ לקושי' זו דנשחט על פיו היינו שהוא צוה לעבדו או לא' מבני ביתו לאו דמיירי בשעבדו שוגג אלא דס"ל דבאיסור דרבנן לא אמרינן אין שלד"ע כיון דמן התורה הוה שליח וכדכתיבנא. ועל כל פנים מדברי התוס' דידן דבכורות דהניחו בתימא ובב"ק נמי נדחקו בה למימר דנשחט על פיו לאו דוקא מוכח ודאי דס"ל דגם באיסו' דרבנן אמרי' אין שלד"ע. אלא דהתוס' חיצוניות בשם ר"י שם בבכורות אפשר לומר דס"ל דבאיסור דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע וכאמור

ונלע"ד להביא עוד ראיה דגם באיסו' דרבנן אמרי' אין שלד"ע ממ"ש הר"מ ב"ב ז"ל בתשו' ק"ג סימן תצ"ג וז"ל וששאלת על ראובן שאמר אם אשחוק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש ונתן לאחר לשחוק עבורו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ויש לחקור אם בלשון ב"א שכל האומר כך רצ"ל לא הוא ולא אחר עבורו או לאו ואם לא יוכל להתברר בלשון בני אדם ילך אחר לשון תורה בכל מקום שש"א כמותו וכיון דשחק בשבילו כאילו צחק הוא בעצמו ונהי דאין שלד"ע הא מסיק בפ"ק דב"מ ה"מ היכא