גזע ישי רפד

דומיא דמעילה וטביחה ושליחות יד ושחוטי חוץ א"כ היכא דמשלח מוזהר על הדבר מדאוריי' והשלו' אינו מוזהר על האי איסור דבר תורה לא מדרבנן. הרי לא הוה השליח ב"ח מן אותו האיסור עצמו דהמשלח ב"ח בו ד"ת והשליח לאו ב"ח בו וד"ת לא מדרבנן ואיסורו דשליח בו משו' לאו דלא תסו' דכולהו מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ולא הוה דומיא דמעילה וטביחה ושליחות יד ושחוטי חוץ ולא מיקרי שליח ב"ח. ולכן שפיר קאמר הש"ס דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן דלא מיקרי האשה שליח בר חיובא אף דאסיר לה מדרבנן להקיף לקטן וזה ברור

ומאי דכתב הגאון מהרי"ח דהדין פשוט בעיני קדשו שגם באיסו' דרבנן שייך אין שלד"ע וככל ההוכחות הברורות שהוכיח המ"ל בפ"ב מה' רוצח. אחר המחילה רבה דאין הוכחותיו שהוכי' הרב מ"ל ז"ל ברורות דעיקר הוכחותיו הם במה שהניח במונח פשוט דאיסור קלקול רה"ר בכריית בור עשרה בולא הוי אלא מדרבנן. ואין זה ברור דאדרב' נרא' דאיסורו דאורייתא וכדכתיבנא לעיל. ועיין מ"ש שם סימן ע"א סוף אות ט"ז הגאון צבי הירש ז"ל

גם מאי דמייתי הגאון מהרי"ח ז"ל להוכיח ראיה ברורה מדברי התוס' ז"ל שכתבו בב"מ ד"י ד"ה דאמר לישראל כו' אבל ישראל אף שעוב' משום לפני עור מ"מ כיון דאי מקדשה לעצמו וכו' והרי לפני עור לכ"ע היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא לית ביה איסור דאורייתא רק מדרבנן וא"כ מאי ק"ל מלפני עור. אלא ודאי דגם באיסור דרבנן מיקרי ד"ע רק עיקר הסברא כאן כיון שלעצמו אם מקדש' ליכא חיוב לא מיקרי ב"ח. הא נמי לאו הוכח' ברורה היא דיש לדחות ולומר דמשום דפשיטא להו להתוס' האי מילתא דבעי' שיהא שליח ב"ח מן אותה העבירה עצמה שמשל' מוזהר בו ומשו' דבעי' דומיא דמעילה וטביחו' שליחו' יד ושחוטי חוץ דהוו הכי משו"ה כתבי דישראל אף שעובר משום לפני עור כלומר דאפילו שיהא באופן דהכהן לא היה יכול לקדשה בעצמו אלא ע"י שליח דעובר ישראל השליח משום לפני עור דבר תורה לא מיקרי שליח ב"ח. ולאו משום קושיא דקשיא להו איך קאמר הש"ס דכהן שאמ' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דלא מיקרי שליח ב"ח והא עובר הישראל על לפני עור והו"ל שליח ב"ח משום האי איסור' ומכח קושיא זו הוא דהוכרחו לחדש דבר זה דמשו' איסורא דלפני עור לא מיקרי ב"ח. דלהאי קושיא י"ל דמיירי בדלא קאי בתרי עברי דנהר' דליכא לפני עור דבר תורה לא דבלאו הכי נמי משמע להו להתוס' ז"ל האי סברא דבעינן שיהא ב"ח מן אותה העבירה עצמה שהמשלח מוזהר עליה דבהכי הוה דומיא דהני מילי דמינייהו ילפי' להאי כללא דאין שלד"ע דכיון דמינייהו ילפינן בעינן דומיא דהנך. ולהכי כתבו דאף שעובר הישראל משום לפני עור כלומ' דאף שיהא שם לפני עור דבר תורה נמי לא מיקרי שליח ב"ח משום האי איסורא כיון דלאו בר חיובא הוא מן אותה העביר' עצמ' שמוזהר בה המשלח דקושטא הכי הוה דבעינן דומיא דהני מילי דמינייהו ילפינן להא דאין שלד"ע. באופן דגם הוכחתו זו שכתב להוכיח הגאון מהרי"ח ז"ל מדברי התוס' ז"ל אלו והכי אמר מר דהיא ראיה ברורה. לענ"ד אחר המחילה רבה דלאו ברורה היא דיש לדחות שפיר כדכתיבנא

ולענ"ד נראה לפום ריהטא להביא ראיה דגם באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע מהא דתנן בשבת פרק שואל דק"ן ע"א לא ישכור אדם פועלים בשדה ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ופי' רש"י ז"ל ולא יאמר לחבירו כו' בגמ' פריך פשיטא כיון דהוא אסו' חבירו נמי אסור דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול ע"כ יע"ש. והנה איסור שכירות פועלים לאו איסור דאורייתא הוא אלא דרבנן. ואם איתא דבאיסור דרבנן לא אמרי' אין שלד"ע כיון דמדאוריי' הוה שליח א"כ כי אומר אדם לחבירו שישכור לו פועלים הרי חבירו שלוחו ושליחותיה קא עבי' ושש"א כמותו והו"ל כשכר הוא הפועלי' בשבת ואין איסור האומר לחבירו לשכור לו פועלים בשבת משום דגם חבירו אסור ועובר השולחו משום לפני עור אלא איסורו הוא משום דחבירו שלוחו הוא ושליחותיה קא עביד ושש"א כמותו וכשכרן משלחו בעצמו הוה. ואיך כתב רש"י ז"ל דמאי דפריך הש"ס פשיטא מ"ש הוא מ"ש חבירו הכונ' הוא דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור. הא אין איסורו משום לפני עור אלא משום דשליחותיה קעביד ושש"א כמותו וכשכרן משלחו בעצמו בשבת. אלא מוכח דגם באיסור דרבנן אמרי' אין שלד"ע ולהכי שפיר כתב רש"י ז"ל דאיסור אמירתו לחבירו לשכור לו פועלים בשבת הוה משום דהא ישראל הוא ואסיר לדידיה נמי ועובר השולחו משו' לפני עור. ומיהו יש לדחות קצת לזה דרש"י ז"ל שם כתב לא ישכור אדם פועלים דכתי' ממצוא חפצך ע"כ. הרי דאיסורו מדברי קבלה הוא משום ממצוא חפצך וא"כ י"ל דאיסור דדברי קבלה שאני דכדברי תור' חשיב

האמנם נלע"ד להוכיח דגם באיסו' דרבנן אין שלד"ע ממ"ש התוס' ז"ל בבכורות