גזע ישי רפג

ועבד צאו וגנבו לי כו' להוכיח דלמ"ד בר חיובא לא אמרי' אין שלד"ע אלא כשהשליח ב"ח לאותו הדבר כמוהו אבל כשאינו ב"ח לאותו דבר עצמו שהיה המשלח חייב לא משגחינן בשום איסור שיש כאן. אי מהא נמי לא שמיה מתיא דלענין חיוב תשלומין להניזק מה שהוזק שאני וכמו שכבר כתבנו בזה באורך על דברי הגאון ז"ל אלו לעיל סי' צ"ח ושם כתבנו לבאר כונת הך סוגיא יע"ש

גם מאי דכתב הגאון ז"ל דטעמא דאשה אסור' להקיף את הקטן הוה משו' שאף הניקף עובר והו"ל קטן אוכל נבילות דאין מצווין להפרישו אבל זה הוא כמאכילו בידים כו' וא"כ עיקר האיסו' מדרבנן שבאשה לדעת הרמב"ם הוא משום מכשול הקטן והוה לפני עור וא"כ כיון שהאשה עצמה לאו ב"ח היא אי מקפת לעצמה רק שכאן היא בת חיוב' משום לפני עור לא מיקרי ב"ח דומיא דכהן שאמר לישראל וכו' דאף שעובר משום לפני עור לא מיקרי ב"ח. לפענ"ד דבריו אלו תמוהים טובא דמה ענין איסור דלפני עור לקטן אוכל נבילות דאסיר להאכילו בידים וכי האיסור דלהאכילו נבילות לקטן בידים משום מכשול הקטן הוא ומשום איסור דלפני עור דעובר המאכילו משום לפני עור הוא דאסור להאכיל נבילות לקטן בידים. הא ודאי ליתא דהא הקטן אינו מצווה כלל שלא לאכול נבילות דלאו בר דעת הוא דלהכי אין ב"ד מצווין להפרישו. וכיון שכן לא שייך כלל למימר דכי מאכילו גדול בידים הוא מכשילו לקטן ועובר הגדול המאכילו משום לפני עור דהא הקטן באכילתו לא נכשל באיסו' ולא שייך כלל למימ' שהגדו' המאכילו איסו' דאיסורו משו' מכשול הקטן הוא ועבר על לפני עור דקטן אין למו מכשול. אלא איסור דלהאכיל לקטן איסור בידים הוא מקרא דלא תאכלום קרי ביה לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים וכדאיתא ביבמות פ' חרש דקי"ד ואיך כתב הגאון ז"ל דאיסור דהאשה להקיף את הקטן הוה משום דקטן אוכל נבילו' אין ב"ד מצווין להפרישו אבל זה הוא כמאכילו בידים ואסור משום לפני עור דמכשול הקטן דמה ענין דלפני עור לאיסור זה דלהאכיל לקטן איסור בידים. ועוד דאי טעמא דאיסורא דאשה בהקפת הקטן הוא משום דמאכילתו איסו' בידים דאין מאכילין איסור לקטן בידים. א"כ מדאורייתא אסור לאשה להקיף את הקטן מה"ט דמאכילתו איסור בידי' דהא האי איסורא דלהאכיל לקטן איסור בידים דאורייתא הוא דמקרא ילפינן לה דכתיב לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. ואילו הרמב"ם וכן הראב"ד ז"ל קאמרי דאסור מדרבנן לאשה להקיף את הקטן. וא"כ ע"כ דהאי איסורא לאו משום הא דהיא מאכילתו איסור לקטן בידים ואסור להאכיל לקטן איסור בידים. אלא דאף דמן התורה אשה שריא להקיף לאיש אפילו לגדול משום דאינה בבל תקיפו וכל שאינו בבל תקיפו אינו בבל תקיף אפ"ה אסרו חכמים לאשה להקיף לגדול משום איסור הקפה עצמה כאילו היא מצווה שלא להקיף לאיש ואפילו לקטן כמו שמצווה האיש שלא להקיף לאיש ואפי לקטן. וטעם איסור זה דאסרו רבנן לאשה להקיף לאיש ואפילו לקטן נראה לע"ד דהוא משום גזירה דחשו חז"ל דלאו כ"ע ידעי להני דרשות דלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף ולא לדרשא דכל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף כו' ואי חזו דאשה שריא להקיף את האיש סברי דה"ה לאיש דשרי להקיף לאיש אחר וכן נמי אי שרינן לה לאשה להקיף את הקטן מאן דחזי סבור דה"ה לאיש דשרי ליה להקיף את הקטן להכי גזרו חכמים ואסרו גם לאשה להקיף את האיש ואפי' את הקטן גזירה אשה אטו איש. כנלע"ד ברור בטעמא דהאי איסורא דאשה להקיף לאיש אפילו לקטן לדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל באופן דמאי דאמר מר הגאון מהרי"ח ז"ל לדחות דברי הרב מ"ל דמייתי מהא דאמרינן בש"ס איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כו'. אחר המחילה רבה דלא צדק בכל מאי דכתב בזה על דברי הרב משנה למלך ז"ל

האמנם לענ"ד נראה דכמו שכתב הר"ב מ"ל ז"ל לישבה באחרונ' דמשום דהמשלח עבר אדאורייתא והשליח אדרבנן לא מיקרי שליח ב"ח. כן הוא העיקר ואין זה דוק' כדסבור הרב מ"ל ז"ל. והוא מהא דכתבו התוס' ז"ל בהא דכהן שאמר לישראל וכו' דאע"ג דישראל עובר על לפני עור מיקרי ב"ח מפני איסור זה דכוותיה דהגאון מהרי"ח לנדא ז"ל ולא מטעמיה. דכוונת התוס' ז"ל בהא דכתבו דמשום דעבר הישראל משום לפני עור לא מיקרי ב"ח. הוא משום דבעינן שיהא השלי' ב"ח מן אותו האיסור עצמו שהמשלח מוזהר בו כמוהו בדומים דומיא דמעילה וטביחה ושליחות יד ושחוטי חוץ דמינייהו ילפינן להאי כללא דאין שלד"ע דכולהו הוו שליח ב"ח מן האיסור עצמו שהמשלח מוזהר בו וכמ"ש הר"ב בס' א"ז פ"ק דב"מ בשם תוס' שאנץ והרי"ף ז"ל וכתבתי דבריהם לעיל סי' צ"ו יע"ש וכ"כ מהר"מ ב"ב בתשו' ק"ג סי' תצ"ג דה"ט דלא מיקרי שליח ב"ח אע"ג דעובר על לפני עור משום דלאו ב"ח הוא דההיא עבירה גופה דשלא לקדש לעצמו אשה גרושה יע"ש וכתבתי גם דבריו ז"ל לעיל סי' צ"ח. וכיון שכן דבעינן דיהא שליח ב"ח מן אותה העבירה גופה שהמשלח מוזהר בו כמוהו בדומים