גזע ישי רפא

כדברי התוס' דפ' הכונס ושוב דחאו מכח הא דאמרי' באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דחייב בד"ש לפחות בדינא זוטא ונייד מפני כן ממ"ש בתחילה וכת' דאין לחלק בין שוכר לאומר וההיא דשולח את הבערה דהפקח חייב ומשלחו פטור לגמרי הוה משום דהרי משתל' ניזק ניזק מהפקח והיינו ככל מאי דכתב הרב ש"ך ז"ל. אלא דמ"ש הרא"ש ז"ל דמאי דקתני התם שוכר עידי שקר לאשמועי' דאפי' בשוכר לא מיחייב בדיני אדם הוא קשה דלענין חיוב בדיני אדם אין זה חידו' ובש"ס שם דפריך פשיטא לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים וכמ"ש התוס' שם ומן התימ' על הרא"ש ז"ל איך ניחא ליה למימר דמשום חידושא דבדיני אדם נקט שוכר כיון דבש"ס שם פריך פשיטא ומשני מ"ד דברי הרב כו' ובדיני שמים נמי. לא ליחייב אשר מזה ודאי מוכח להדיא דלדיני אדם לא הוה שוכר שום חידוש כלל וכמ"ש התוס' ז"ל. ועיין בתשו' חוות יאיר סי' ושו"ת זרע אברהם ח"ב חח"מ סי' י"ב דקט"ו ע"ד וסי' י"ג דף קכ"א ע"ד שיש להשיב על דבריהם ואין להאריך

ק"ך אין שליח לדבר עבירה. נסתפק הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' קט"ו אי אמרי' גם באיסורא דרבנן אין שלד"ע כיון דמן התורה חשיב שליח. או דילמא אפי' במילי דרבנן דבר עבירה מקריא ושייך ביה דברי הר' ודברי התלמיד דברי מי שומעין דכל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו כדאמרי' בעלמא ואמרי' האי דעבר אדרבנן שרי למקרי ליה עבריינא ובר נדוי הוא כדשמתיה רבינא לההוא גברא דהוה משתמש באילן בפ' הדר וכן אמרי' בפ' אלו מגלחין ואין כאן מקום להאריך א"ד ז"ל יע"ש

והרב מ"ל ז"ל פ"ב מה' רוצח הבי' להאי ספיקא דהרב מוהרימ"ט ז"ל וכתב עלה וז"ל ואני תמה על הרב ז"ל מההיא דאמרי' בפרק הפרה דנ"ג נימא כורה גרם ליה ופי' רש"י כגון שהית' כרויה ועומדת קודם לכן דאי הוא כרייה הוה כורה חייב דאין שלד"ע דאסור לקלקל ברה"ר ע"כ. ואיסור זה דמקלקל בר"ה פשיטא דהוי מדרבנן ואפ"ה אמרי' אין שלד"ע. גם באותו פרק דנ"א אמרי' בור של שני שותפין היכא משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד"ע. ועבירה זו היא מה שפרש"י בדנ"ג דהיינו דאסור לקלקל רה"ר. שוב הוקשה לי בההיא דאמרי' בפ"ק דב"מ ד"י א"ב כהן כו' א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כו' ואי אמרת דאף באיסורין דרבנן אמרינן דברי הרב כו' א"כ אף למ"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו הכא משלח לא מיחייב דאף דנשים אינן באזהרת לא תקיפו מ"מ איסורא דרבנן איכא ואפי' מקפת את הקטן וכדאיתא בנזיר וכ"פ רבינו בסוף ה' ע"ז. וא"כ כיון דשייך גבה דברי הרב כו' מיפטר משלח. ודוחק הוא בעיני לומר דסוגיא זו אתיא אליב' דרב הונא דאית ליה דגבי אשה אפי' איסורא דרבנן ליכא וכדאיתא בנזיר מאחר דלית הלכת' כוותיה. עוד עלה בדעתי לומר דשאני הכא דהמשלח מוזהר מן התורה ומש"ה חשיב שליח לאו בר חיובא אף שמוזהר מדרבנן. ולא נתיישב בעיני תירוץ זה וכעת הדבר צריך תלמוד א"ד ז"ל יע"ש

והנה מאי דתמה הרב מ"ל על האי ספיקא דרבינו מהרימ"ט ז"ל מההיא דפ' הפרה והכי אמר מר דמקלקל בר"ה פשיט' דהוי מדרבנן. תם אנכי ולא אדע מנ"ל להרב ז"ל להאי מילתא דפשיטא ליה דמקלקל בר"ה בכריית בור דלא אסיר אלא מדרבנן עד שמכח זה תמה על דברי מהרימ"ט ז"ל. ועוד דאדרבה מוכח דאיסור קלקול בר"ה איסור דאורייתא הוא כיון דכרייתו בר"ה תקל' היא דרבים עוברים בו ויפול שמה ודאי שור או חמור או אדם. ובב"ק ד"ן ריש ע"א קאמר ר' ישמעאל מאי בעל הבור בעל התקלה יע"ש. והיינו דהוא עשאו באיסור בשעת שכרהו דעשה התקלה וגדולה מזו כתב הגאון רש"ל בס' יש"ש דב"ק פ"י סי' כ"ג דאפי' גרמא בנזקין דקי"ל דפטור דאפ"ה אסור מדאוריי' דהוא בכלל עשה דואהבת לרעך כמוך יע"ש. כ"ש לכרות בור בר"ה דהיא תקלה גדולה וודאית להזיק ממון חבירו כי קרוב לודאי שיפול שמה שור או חמור ולא עוד אלא דאיכא נמי תקלה להמית שם אד שיפול שם וימות פשיטא דתקלה כזו אסור לעשותו דבר תורה. באופן דמאי דכתב הרב מ"ל דקלקול רה"ר בכריית בור פשיטא דלא אסיר אלא מדרבנן אחר המחילה רבה דליתא אלא הדבר פשוט דאיסורו דבר תורה

ולע"ד נראה להביא ראיה דבאיסור דרבנן יש שלד"ע ממ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לפ"ק דב"מ לד"י הביאו הר"ב בס' א"ז שם עלה דאמרי התם מאי בינייהו א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרוש' ללישנ' דב"ח ה"נ לאו ב"ח הוא ושולחו מיחייב כו' וכתב עלה הריטב"א ז"ל וא"ת והא איכא משום לפני עור ואפשר לומר דהאי סוגיא כרבא כו' עי"ל דמיירי כשכהן עצמו היה יכול לקדשה לעצמו דבכי הא ליכא משום לפני עור כדאיתא בפ"ק דע"ז עכ"ד ז"ל יע"ש. והשתא אם איתא דגם באיסור דרבנן אין שלד"ע משום דגם באיסור דרבנן שייך למימר ליה דברי הרב וכו' מאי האי דתריץ יתיב הריטב"א לקושייתו דהא עובר על לפני עור דמיירי