גזע ישי רפ

לחלק להאי חילוקא דבין שוכר לאומר. ואף גם זאת כתבנו דגם התוס' לא אמרו לחלק בין שוכר לאומר אלא לענין חיוב תשלומין אבל לענין חיוב עונש בידי שמים על גוף האיסור שעשה השליח על פי צוויו גם התוס' ז"ל מודו דחייב עונש בי"ש אפי' בלא שכרו אלא שלחו בדבורא בעלמא. ובכן אכתי לא מתרצה האי קושיא דהוקש' לו להרב מ"ל ז"ל מההיא דסנהדרין דמנין שאין טוענין למסית וכו' אף לדברי התוס' ז"ל דאשכחן להו דמחלקי להאי חילוקא דבין שוכר לאומ' כדכתיבנא לעיל על דברי המגיה דבס' הר"ב ש"ך דמייתי ראיה להאי חילוקא דהתוס' ז"ל מהאי סוגיא דסנהדרין ככל האמור לעיל

ועוד אני אומר דאף אי יהיבנא ליה להרב מ"ל כל דיליה דאיכא הכי בדברי הריטב"א ז"ל באיזה מקום שכתב כן דדוקא שוכר דעבי' מעש' חייב בד"ש אבל בדבורא לא. מ"מ לא מתיישב בהא לקושיא דיליה מההיא דסנהדרין. משום דבעובדא דהנחש איכא מעשה רבה טפי משוכר שהרי הנחש דחפה לחוה עד שנגעה ועל ידי מעשה זה שדחפה ונגעה בעץ הדעת באה לידי אכילה וכמו שדרשו ז"ל על מאמר הנחש לחוה לא תמותון דחפה עד שנגעה אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה וכמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש יע"ש. ואין לך מעשה גדול מזה לחייב בה בדיני שמים. והרב המגיה מוהר"י כולי ז"ל שם כתב ע"ד הרמ"ל ז"ל הנז' א"ה עיין ש"ך ח"מ סי' ל"ב סק"ג ור"ס קפ"ב ואני שמעתי בבית מדרשו של שם הוא הרב הכולל כמהר"ר חיים קמחי נר"ו שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרי' בפ' האיש מקדש דמ"ג דבאומ' לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החל לכ"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה"נ דכוותא ועמ"ש הרב המחבר בס' דרשותיו בדרך האתרים ד"ו ע"ב א"ד הרב מהר"י כולי ז"ל בהגהה יע"ש

ולענ"ד גם האי תירוצ' דאמר מר מפי השמוע' מהרב הר"ח קמחי בשם הרב מ"ל ז"ל לקושייתו הנז' לאו תירוצא הוא כלל דאיברא דהכי אמ' רבא התם דאפי' לשמאי דסבר יש שלד"ע וקסבר ב"כ מלמדין מודה באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה או אכול את החלב דהשליח חייב ושולחו פטור דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב היינו לענין חיוב בדיני אדם. אבל בי"ש י"ל דחייב משלח אף דהשליח נהנה כיון דהוא פיתה את השליח שיהנה מן האיסור וחייב בידי שמים משו' גורם. וא"כ אכתי קושיית הרמ"ל במקומה עומדת דמנ"ל ללמוד מנחש הקדמוני דאין טוענין למסית אף בענין חיוב בידי אדם ממה שלא טען הקב"ה לנחש דברי הרב וכו' הא הנחש בדיני שמים דנו אותו וא"כ איכא למימר דלהכי הוא דלא טען לו הקב"ה משום דבדיני שמים מיהא לעולם חייב ואף שיש לו טענה זו ואפי' דהוה נמי לה"ט דזה נהנה כו' דה"ט לא מהני למפטריה אלא מחיוב דבידי אדם. ולענין חיוב דבידי אדם אפי' בדבר דלא נהנה שליח מיפטר בהאי טענה דדברי הר' כו' ואפי שלא טען הוא ואין ללמו' כלל מהנח' דאין טוענין למסי' בחיו' דבדי' אדם

ואשר אני אחזה לי בישוב הך קושי' דהר מ"ל והרב המגיה דבש"ך מהך סוגי' דסנהד'. דמאי דקאמ' הש"ס ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא אין הכונ' דהיה מועי' לו והוה מיפטר דנ"ל דכוונת הש"ס הכי הוה דמפני מה לא טען לו הקב"ה טענה זו אף שלא היה מועיל לו מ"מ היה לו להקב"ה לטעון לו טענה זו ולסתור אותה ולחייבו להודיעו שבדין הוא חייב ואל יחשוב שהוא פטור מן הדין. ומשני לפי שלא טען הוא כלומר דאי הוה הוא טעין טענ' זו אז הוה השי"ת משיבו וסות' טענתו ולחייבו אבל כשהוא לא טעין לא טענינן ליה כדי סתור טענתו. וא"כ מכאן שאין טוענין למסית כלל אפי' טענה שתועיל לו להפטר בה מן הדין דאי טוענין למסית טענה שתועיל לו. גם טענה שלא תועיל לו מדינא יש לטעון לו ולהשיב עליה ולסתור אותה ולחייבו כדי להודיעו שאין בטענתו שהיה לו לטעון כלום וכדין חייבוהו כנלע"ד ועיין במד"ר בבראשי' פ' כ' סי' ג' ובמ"ש הר' יפ"ת שם דקל"ז סע"ד

והנה במאי דכתבו התוס' ז"ל בפ' הכונס לחלק בחיוב בד"ש בין שוכר לאומר ומ"ש ע"ד הרב הר"ב ש"ך ז"ל ככתוב לעיל ראיתי להרא"ש ז"ל בתוספותיו למס' קדושין לדמ"ב ע"ב שכתב כדברי הש"ך וז"ל תוספי הרא"ש ז"ל שלח ביד פקח הפקח חייב מדלא קאמ' משלח חייב בד"ש כמו בריש' מכלל דמשלח פטור לגמרי אע"ג דבריש הכונס קאמר דהשוכר עידי שקר להעיד לחבירו חייב בד"ש היינו משום דאיכא שכירות אבל היכא דליכא שכירות אפי' בד"ש לא מיחייב דאינו סבור שישמע לו ומיהו לקמן בשמעתין אמרי' דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשל' חייב בד"ש לכל הפחו' בדינא זוטא. ומסתבר דבממון נמי יש עונ' של ממון והא דנקט התם שוכר עידי שקר מצינא למימר דבלא שוכר נמי מיחייב והא דנקט שוכר לאשמועינן דאפי שוכר לא מיחייב בדיני אדם והא דלא תנא הכא חייב בד"ש גבי משלח משום דתנא הפקח חייב לשלם ואם אין לו מה לשלם אפשר דמשלח חייב בדיני שמים עכ"ד ז"ל. הרי שכתב בתחיל' לחלק בין שוכר לאומר