גזע ישי רעט

משום דד"ש הוי ואע"ג דאיתא במדרש רבה שדנו אותו בסנהדרין של ע"א מ"מ דין שמים הוא אלא ודאי אין שלד"ע אפילו בד"ש ויש לדחות בדוחק ע"כ דברי המגיה דהש"ך יע"ש. ולפי מאי דכתיבנא לבאר כונת דברי התוספו' ז"ל אין מקום לראייתו לדברי התוס'. דהא ודאי דאע"ג דאין שלד"ע מ"מ בי"ש חייב וכדמפור' יוצא מהש"ס דפ' הא"מ וכמ"ש הש"ך ז"ל ובהא לא מצו התוס' לחלוק ומאי דכתבו התוס' ז"ל דדוקא שוכר אבל באומר אפילו בדיני שמים לא מיחייב היינו לענין חיוב תשלומין וככל מאי דכתיבנא וברירנ' דבריהם לעיל וא"כ הא דפ' ז"ב דמנין שאין טוענין למסי' מנחש הקדמוני קשה עלה מהך סוגיא דפ' האיש מקד' כי מהסוגיא דפ' הא"מ מפורש יוצא דאע"ג דאין שלד"ע חייב המשלח בי"ש

וראיתי להרב מ"ל ז"ל פ"ב מהל' רוצח עלה דכתב הרמב"ם ז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו כו' עד וכל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים כו' שכתב וז"ל הריטב"א ז"ל כתב דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בדיני שמים אבל בדיבורא לא מיחייב. ואפשר שלזה כיון רבי' במ"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים לו. ובזה ניחא לי ההיא דאמרינן בסנהדרין דאין טוענין למסית וילפינן לה מנחש דאי טען לו השי"ת הו"מ לומר דברי הרב וכו' ולפי פשטן של דברי' קשה דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו. אלא ודאי דאף בדי"ש היה פטור משום דלא היה התם אלא דבורא בעלמ' א"ד ע"ש

והנה לפי מ"ש הרב בשם הריטב"א ז"ל מילת' בטעמא דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב וכו' מוכח דעיקר הטעם דבשוכר חייב ובאומר לא מיחייב הוה משום דכדי שיהא חייב בדיני שמי' בעינן שיעשה המשלח מעשה והיינו שהוא שוכרו להשליח דבמה ששכרו הרי עביד מעשה ומשום דעבי' מעשה הוא דמיחייב בדיני שמים על מעשיו. אבל בלא שכרו אלא בדיבורא בלחוד שלחו כיון דלא עביד משלח שום מעש' כלל רק האי דבורא בעלמ' דאמר למשלח שיעשה האיסור לא מיחייב אפי' בדיני שמים כן מוכח להדיא מהני מילי דהריטב"א ז"ל. ולפ"ז נרא' דדוק' בשכרו עתה לשלי' זה שיעשה לד"ע זו דעבי' מעשה דהשכירות לד"ע זו הוא דשייך לומר דחייב בדי"ש משום דעביד מעשה דהא עביד משלח מעשה כדי שתעשה הד"ע ע"י שלוחו. אמנם במי ששולח עבדו שהוא שכור לו כבר לכל עבודותיו ועת' שולחו לד"ע כיון דלא שכרו בתחילה ובראשונה בשביל שיעשה הד"ע זו לא שייך למיחשביה במה שהוא עבדו דעבי' מעשה בשליחותו זה ששלחו עתה להדבר עביר' משום מה שהוא שכו' לו מכבר כיון דבעת ששכרו לאו להאי מילתא דאיסורא שכרו אלא לשמשו כעבר המשמש לרבו והשתא הכא הוא דאומר לו לעבדו שיעשה לו הדבר עבירה. וליכא השתא הכא בשליחותו זו דלד"ע רק דבורא בעלמא

והנה כי כן לא כיון יפה הרב מ"ל ז"ל במ"ש ע"ד הריטב"א ז"ל הנז' ואפשר שלזה כיון רבינו במ"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים לו ע"כ. דהרי הריטב"א ז"ל עיקר טעמו ונימוקו עמו דדוקא שוכר דעבי' מעש' דלפ"ז הוי דוקא בשוכרו עתה להשליח להדבר עביר' דבהכי הוה שפיר חיובו בדיני שמים משום דעביד מעשה בשולחו להשליח להד"ע אבל בשולח עבדו לד"ע דלא עביד השתא הכא שום מעשה בשולחו לעבדו להד"ע לא מיחייב אפי' בדיני שמים וא"כ אדרבה מדברי הרמב"ם דכתב או ששלח עבדיו מוכח דלא ס"ל כהריטב"א דדוקא שוכר דעביד מעש' אלא אפי' בדיבור' בעלמ' נמי מיחייב בדיני שמים דשולח עבדו לד"ע ליכא למיחשבי' דעביד מעשה בשולחו להד"ע אלא דבורא בעלמ' הוה כאמור. ומאי דכת' הרמב"ם אבל השוכר הורג וכו' או ששלח עבדיו י"ל דאורחא דמילתא נקט דהני נשמעין אליו ועבדי שליחותו אף להרוג ולשפוך דם נקי משא"כ באומר לשלוחו שאינו עבדו ובחנם דלא שכיח שישמע לו לשפוך דם חבירו

גם עיקר האי סברא דכתב הרב מ"ל ז"ל בשם הריטב"א ז"ל דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בדיני שמים. לא נמצא כזה בדברי הריטב"א ז"ל והרב המגיה שם במ"ל ציין ע"ד המ"ל בשם הריטב"א הנז' א"ה בפ' האיש מקדש ע"כ. ואחד הרוא' שם דברי הריטב"א בפ' האיש מקדש ישר יחזה דלא כתב כן הריטב"א אלא אדרבה מבואר יוצא שם מדבריו דלא שמיע ליה כלומ 'לא ס"ל כלל לחלק כל כי האי חלוק' דבין שוכר דעביד מעשה לאומר אמיר' בעלמא וז"ל הריטב"א ז"ל שלח ביד פקח הפק' חייב פי' והשולח פטור לגמרי ואפילו מדיני שמים כיון שכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא"כ בשוכר עידי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דלא אשתלם ניזק מניזקיה וכן אתה אומ' בכל אות' שבריש פ' הכונס עכ"ל ז"ל יע"ש. אשר מדבריו אלו אתה למד למוד מפורש דלא ס"ל כלל לחלק בהאי חיובא דבדיני שמים בין שוכר לאומר דבורא בעלמא וכבר כתבנו לעי' דברי הש"ך שהביא להני מילי דהריטב"א ולמד מדבריו דחולק על התוס' דפ' הכונס שכתבו