גזע ישי רעח

ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש שלח ביד פקח הפקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים א"ד ז"ל יע"ש

והנה הגאון ש"ך בח"מ סי' ל"ב סק"ג הקשה על דברי התוס' ז"ל הנז' מהא דאמרי' פ' האיש מקדש דמ"ג דאף דאין שלד"ע מיחייב בדיני שמים דמתמה התם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפי' בד"ש נמי פטור ומשני דינא רבה ודינא זוטא א"ב ופירש"י עונש גדול ועונש קטן. ואפשר ליישב דבריהם בדוחק אבל מ"מ נ"ל עיקר דלעולם חייב בד"ש היכא דגורם היזק לחבירו אפי' לא שכרן והא דקתני השולח את הבערה ביד פקח הפקח חייב ולא קתני דהשולח חייב בד"ש היינו כיון דפקח משלם תו לא שייך דיצא שמים על המשלח וכ"כ הריטב"א בפרק האיש מקדש וז"ל שלח ביד פקח פקח חייב פי' והשולח פטור לגמרי ואפי' בד"ש כיון שכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא"כ בשוכר עידי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד"ש דלא אשתל' ניזק מנזקיה וכן אתה אומר בכל אותם שבריש פ' הכונס עכ"ל: והא דקתני השוכר אורחא דמילתא נקט דאם אינו שוכר מסתמא אין שומעין לו דתרי לא עבדי דחטאי אם אין להם הנאה א"ד הר"ב ש"ך ז"ל יע"ש

ולפענ"ד מאי דק"ל על התוס' מהא דאמרי' בפ' האיש מקדש דאף דאין שלד"ע מיחייב בדיני שמים. לאו קושיא היא כלל דלענין עונש בי"ש על שגרם שהשליח עשה דבר איסו' כההיא דאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דפ' האיש מקדש וכיוצא בו פשיטא דחייב עונש בדיני שמים אף בלא שכרו להשליח אלא שאמר לו כיון דס"ס בשליחותו ששלחו לעשותו להאיסור גרם שהשליח עשה האיסור ועונו ישא בדיני שמים על גרמא זו. אמנם לענין חיוב תשלומי ממון על שגרם הזק לחבירו כההיא דשוכר עידי שקר דפ' הכונס דחיוב תשלומין בי"ש הוה משום דגרם המשלח היזק ממון לחבירו ע"י שאמר להעדי' שיעידו שקר. בהא כתבו שפיר התוס' דאע"ג דלענין עונש בי"ש על גרם עיקר האיסור דעדות שקר עונו ישא גם המשלח בדיני שמים מפני שגרם שהעדים עשו איסורא דעדות שקר ואפי שלא שכרן. מ"מ לענין שיהא חייב בדיני שמים לשלם המשל' תשלומי הנזק שהזיקו העדים להניזק בעדותם של אלו מה"ט שהוא גרם שהעדי' הפסידו להניזק. לא מיחייב באמירה בעלמא שאמר להעדים שיעידו קר דלענין חיוב תשלומי ממון על גרם נזק לחבירו אפי' בדיני שמים לא מיחייב אלא בדמסתמ' השליח יעשה שליחותו וילך ויזיק לחבירו דבהכי שפיר משלח גורם הנזק חשיב וחייב בדיני שמים בתשלומין אע"ג דבדיני אדם פטור משום דהו"ל גרמא בנזקין וגרמ' בנזקין פטור בדיני אדם. אבל היכא דאיכא למימר דהשליח קרוב הוא שלא ישמע לו ולא יעשה שליחותו להזיק לחבירו לא חשיב משל' גורם גמור דנזק חבירו אפי' בדיני שמים לענין שיתחייב לשלם לחבירו מה שהוזק ע"י השליח אלא דעונש בידי שמים עליו על גוף האיסור שעשה השליח על פיו אבל חיוב תשלומין לא מיחייב אפי' בדיני שמים. ולהכי כתבו התוס' שפיר דההיא דהשוכר עידי שקר דקתני בברייתא דחייב בדינ' שמי' דהיינו דחייב בדיני שמים בתשלומין דהוה דוקא בשוכר דבהכי חשיב שפיר המשלח גורם גמור דנזק חבירו להתחייב בדיני שמים בתשלומין נמי מלבד העונש שעליו בשמים על גרם העבירה שגרם שעשו העדים על ידו שהעידו שקר. משום דכיון ששכרן קרוב שיתפתו העדים מפני חמוד ממון של שכרן ויעשו שליחותו. ולכן גורם נזק גמור חשיב גם לענין חיוב תשלומין בדיני שמים. אמנם כי לא שכרן אלא שאמר להם באמירה בעלמא שיעידו שקר לחבירו לאו גורם גמור הוה אפי' בדיני שמי' לענין חיוב תשלומין משום דסבור דמסתמא העדים לא ישמעו לו לעבור עה"ת ולהעיד שקר בלתי שום הנאה דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו. ולהכי לאו גורם היזק לחבירו חשיב אפי' בדיני שמים לחייב בתשלומין אע"ג דלענין עונש בי"ש על גוף האיסור שיעשו העדים על פיו חייב גם באמירה בעלמא כיון דסוף סוף הוא היה שורש פורה. וגו' באמירתו שיתעוררו העדים לעשות האיסור. מ"מ לענין חיוב תשלומי הנזק להניזק לא מיחייב אפי' בדיני שמים באמירה בעלמא כיון דליכא למימר שקרוב הדבר שהשליח יעשה שליחותו וילך ויזיק לחבירו אלא אדרב' קרוב יותר שלא ישמע לו השליח זהו הנלע"ד ברור בכונת דברי התוס' ולא קשיא כלל ע"ד קושי' הר"ב ש"ך ז"ל מהא דאמרי' בפ' הא"מ דאע"ג דאין שלד"ע חייב בי"ש דחיוב עונש בי"ש דפ' הא"מ לחוד וחיוב תשלומין בדי"ש לחוד כאמור ומדובר

ולפי האמור הנה מאי דכת' שם בהג"ה בש"ך וז"ל ולענ"ד לכאורה נראה ראיה לדברי התוס' מהא דאמרי' בסנהדרין פ' ז"ב דכ"ט ע"א מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמ' ר' שמלאי הרבה טענו' היה לו לנחש לטעון ולא טעין ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הו"ל למימר דברי הרב וכו' וטעם דאמרי' אין שלד"ע הוא נמי משום אותה טענה דדברי הרב וכו' ואי תימא דבדיני שמים חייב הא התם דיני שמים הוה וא"כ לא הוה מועיל הטענה דדברי הרב נגד הקב"ה