גזע ישי רעז

שיחשב לו לעון כהורג בידו לא דאיכא למימ' דהרי זה שופך דמים ע"י אחר דלא הוה רק גורם ועון שופך דמים ע"י אחר בידו דקיל גם בדיני שמים להכי חזר ופירש דעון הריגה בידו למימרא דאע"ג דהוה שופך דמים ע"י אחר ולא בידו לא תימא דגם בעונש שמים לא יחשב לו עונו אלא כגורם שפיכו' דמים ולא כהורג בידו אלא בד"ש גדול עונו דדינו בי"ש לענשו על עון הריגה ממש בידים והיינו דקאמ' ועון הריגה בידו. וגם מאי דכתב הרב ז"ל דמילי מילי קתני אינו מחוור כלל ומה גם דכולהו נפקו מחד לישנא דדרישה וכמ"ש הרמב"ם ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים. וא"כ מוכח דדרישה אחת בד"ש לכולהו זה כמו זה. באופן דלדידי חזי לי מדקדוק דברי הרמב"ם ז"ל דפסק שחייב מיתה לשמים דהיינו דינא רבה

גם מאי דכתב מר דלהך לישנא דלא חייב אלא בד"ש כוותיה מסתברא ובפרט דמטי בה משום חגי הנביא כיון שאינו סותר שום הלכ' פסוקה בידינו דקי"ל הלכה כבתראי וכיון שכן ודאי הכי נקטינן. אחר המחיל' רבה דגם בזה לא דבר נכונ'. דאי מסברא אדרבה טפי מסתברא כת"ק כיון דקי"ל דאין שלד"ע משום דדברי הרב וכו' דמה"ט דדברי הרב וכו' מסתברא טפי למיפטריה לגמרי ואפילו מעונש שמים דדינא זוטא וכ"ש דלא ליחייביה אפי' בי"ש אלא בדינא זוטא. ותדע שהרי בב"ק דנ"ט ע"א תניא ד' דברים העושה אותם פטור מדינו אדם וחייב בדיני שמים וכו' והשוכר עידי שקר ומוקי לה הש"ס בשוכר עידי שקר לאחרים ופרכינן פשיטא ומשנינן מהו דתימא דברי הרב וכו' ובד"ש נמי לא ליחייב קמ"ל יע"ש. הנה דמסברא כיון דאיכא לה"ט דדברי הרב וכו' אפי' בד"ש לא מיחייב עד שמפני כך הוצר' תנא למיתני שוכ' עדי שקר לאשמועי' דבד"ש מיהא מיחייב. וכיון שכן דמסברא הו"א דמה"ט דדברי הרב לא ליחייב אפילו בד"ש כלל. א"כ בהאי פלוגתא דת"ק ושמאי הזקן באומ' לחבירו צא והרוג את הנפש לפי האי איבעית אימא דלכ"ע אין שלד"ע דדברי הרב וכו' ומאי חייב בד"ש ודינא רבה וד"ז א"ב. מסתברא כת"ק דלא מיחייב אפי' בד"ש רק בד"ז ולא בדינא רבה משום האי טענתא אלימתא דדברי הרב כו' דגם כלפי שמיא מהניא ליה. גם מאי דאמר מר ובפרט דמטי בה משום חגי הנביא כיון שאינו סותר שום הלכה פסוקה בידינו דקי"ל הלכה כבתראי וכו'. לא מחוור כלל דהא גם האי כללא דהלכה כת"ק כלל דהלכה פסוק' הוא בידינו כמו דהוה נמי האי כללא דהלכה כבתראי בידינו. וא"כ אין לנו לסתור לכללין שבידינו דהלכה כת"ק דרבים חשיב ולמיפסק כשמאי מה"ט דמטי בה משום חגי הנביא דלענין פסקי הלכו' אין הנביא ו' מוסיף תת כח למישבק מכחו לכללין שבכל פסקי הלכות דקי"ל דהלכה כת"ק. סוף דבר שדברי הרב מהר"א יצחקי ז"ל, בזה אינם מחוורין לי כלל

ואשר אני אחזה לי דהרמב"ם ז"ל פסק דחייב בדינא רבה וכדכתיבנא לעיל. ואע"ג דלחד לישנא אפליגו בה ת"ק ושמאי הזקן ולת"ק לא מחייב בד"ש אלא בדינא זוטא. משמע ליה להרמב"ם ז"ל דהא דלת"ק לא מיחייב רק בד"ז. היינו לפי האי לישנא דהאיבעית אימא דלכ"ע אין שלד"ע וחייב דקאמר שמאי היינו בי"ש דלפ"ז ע"כ לומר דדינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו ומאי פטור דת"ק מדינא רבה. אמנם לפי מאי דקאמר הש"ס בתחילה דבדיני אדם פליגי דשמאי סבר דיש שלד"ע והוא ההוא לא דריש. מסתברא לן למימר דכיון דלב"ש יש שלד"ע ובדיני אדם נמי מיחייב משלח. דלת"ק מיחייב בי"ש בדינא רבה מיהא. והנה רבא קאמר התם בתר הכי את"ל סבר שמאי יש שלד"ע וב"כ מלמדין וכו' דמדקאמר רבא הכי ס"ל כתירוצ' קמא דהש"ס דב"ש ס"ל יש שלד"ע ולא כהאיבעית אימא דדינא רבה ודינא זוטא א"ב. וכיון שכן דב"ש ס"ל דיש שלד"ע מינה דלת"ק חייב בי"ש בדינ' רבה מיהא כנז' ולהכי פסק שפיר הרמב"ם ז"ל דעון הריג' בידו וחייב מיתה בי"ש בדינא רבה והיינו כת"ק כנלע"ד. ותו לא מידי

קי"ט אין שליח לדבר עבירה. אפילו חיוב בידי שמים לא מיחיי' משלח אלא דוקא בשוכר השליח שיעשה שליחותו להד"ע. אבל בלא שכרו אלא שעשאו שליח באמירה בעלמא לא מיחייב משלח אפי' בידי שמים דסבור שלא ישמע לו. כ"כ התוס' ז"ל בב"ק דנ"ו ע"א ד"ה אלא לחבריה עלה הא דתניא התם אמר ר"י ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חברו כו כו' והשוכר עידי שקר להעיד וכו' ופרכינן והשוכר עידי שקר ה"ד אילימא לנפשי' ממונ' בעי לשלומי ובדיני אדם נמי ניחייב אלא לחבריה. וכתבו התוס' ד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למד"ה או כגון שאין אנו יודעים שהם עידי שקר ודוקא שוכר אבל אומר פטו' מדיני שמים דסבור שלא ישמע לו דאין נראה לומר דנקט שוכר לאשמועינן דאפי שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש ולקמן לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים ועוד דבפרקין תנן השולח את הבערה