גזע ישי רעג

אמרינן. ועוד דאפי' היכא דיש שלד"ע כי לא הוה המשל' ב"ח בהאי איסורא דשלח השלי' לעשותו דאי עביד ליה המשל' גופיה לא מיחייב כי עביד שליח לעשות דבר האיסור ההוא לא מיחייב המשל' וכדאמר מר זוטרא בב"ק דע"א ע"א גבי הא דקי"ל בטביחה ומכיר' דיש שלד"ע דמי איכא מידי דאי עביד איהו לא מיחייב ואי עביד שלי' מיחייב יע"ש. וא"כ ה"נ בהאי עובדא דהנחש דאיהו לאו ב"ח הוא באיסור אכילה מעץ הדעת אף דלא הו"ל להנחש שום טענ' למיטען כלל ליכא למיחייביה מדין יש שלד"ע דליכ' מידי דאי איהו עביד ליה לא מיחייב ואי עביד ע"י שלי' מיחייב. ואמאי חייביה הקב"ה מדין יש שלד"ע משום דלא טען הנחש לטענ' דדברי הרב וכו' למי' ביה אין שלד"ע משום ה"ט ואנן לא טענינן ליה. סוף סוף לא מיחייב הנחש מדינא בלתי צורך לשום טענה כלל משום הני תרי טעמי דרבא דזה נהנה וכו' ודמר זוטרא דליכא מידי דאי עביד איהו לא מיחייב וכו'. אלא מדחייביה הקב"ה להנחש ע"כ דלאו מה"ט דלא טעין הנחש לה"ט דדברי הרב וכו' למימר ביה אין שלד"ע דאי משום הא אעיקר' ליכ' לחייבו כלל אף דלא טען. אלא מאיזו טעם וחיוב אחר חייבו הקב"ה וא"כ מאי מייתי מנחש להא דקי"ל דאין שלד"ע משום טענה דדברי הרב וכו' דהוה דוקא אי טען המשלח הכי אבל אי לא טען הכי המשל' אנן לא טענינן ליה מנחש הקדמוני דחייבו הקב"ה ולא פטרו מה"ט דדברי הרב וכו'. ועיין מה שכתבתי לעיל בסי' הקודם באורך. ולעיק' מאי דקשיא ליה להרמ"ה ז"ל טעמא דלא טעין הכי הא אי טעין הכי טענתי' טענה והרי מסית דקרא אע"ג דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה העביר' על פיו חייב כו'. אשר מכח קושיא זו פירש לה רבי' הרמ"ה במסית דשאר עבירות שבתור' דומיא דנחש הנה התוספו' ל תירצו לקושיא זו דנחש לא נתחיי' אלא מפני שבאה התקלה ע"י אבל הוא לא נצטווה שלא להסית. אבל מסית דקרא מוזהר הוא שלא להסית ולהכי מיחייב אף שיטעון טענה זו יע"ש וכ"כ נמי הר"ן ז"ל בחי' לסנהד' שם. סוף דבר שדב' רבינו הרמ"ה ז"ל נפלאו ממני וצל"ע רב. ותו לא מידי

קי"ז אין שליח לדבר עבירה. הא דאין שלד"ע והשליח חייב ולא המשלח היינו כשאין שום הנאה למשלח במה שעושה השליח אבל כשהוא נהנה במעשה השליח ולא השליח הוא חייב כדאמרינן בפרק האיש מקדש שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וכמו כן אם נהנה המשלח ולא השליח הוא מיחייב ולא השליח. כ"כ הרב המבי"ט ז"ל בח"ג סימן נ"ז דקכ"ו על ענין אחד שתפסוהו מן המלכות בשביל אחיו שיצא ערב בשביל ראובן שהיה עוסק במלאכת המלך והיה חייב כו"ך להמלכות ולהציל את עצמו אמר אחר ששמו כשם לוי הוא שעוסק במלאכת המלך וצוה לאיש יהודי משרתו שילך עם משרת המלך ויראה אותו והראו וניצל הוא ואחיו ואותו ששמו כשם אחיו פרע למלך סך כו"כ שלא כדין. ועתה רוצה לחייב לזה שאמר למשרת המלך שהוא היה חייב למלך וזה רוצה להיפטר באומרו שאותו השליח שהראה אותו הוא חייב דאין שלד"ע אף כי אמרתי לו שילך. ועל זה כתב הרב המבי"ט ז"ל דאין בטענתו ממש דאע"פ דאין שלד"ע והשליח חייב ולא המשלח היינו כשאין שום הנאה למשלח במה שעושה השליח אבל כשהוא נהנה במעש' השליח ולא השליח הוא חייב כדאמרי' בפ' הא"מ שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וכמו כן אם נהנה משלח ולא השליח הוא מיחייב ולא השליח יע"ש

ולפענ"ד דברי הרב המבי"ט ז"ל תמוהים דהאי דאמר רבא בפ' האיש מקדש דמודה שמאי באומר לשלוחו צא ואכול חלב ובעול את הערוה דשליח חייב שלא מצינו בכל התור' כולה זה נהנה וזה מתחייב היינו בשגוף השליח נהנה מהאיסור כאכילת חלב ובעילת הערוה דהשליח נהנה הנאת הגוף מהאיסור. אבל בכה"ג דנדון הרב ז"ל דהנאת המשלח לאו הנאת הגוף מהאיסור שעש' משלחו אלא הנאת ממון דבמה שהרא' שלוחו למשרת המלך את האחר לא נהנה משלחו ממעשה זה של שלוחו הנאת הגוף רק הצלה מהפסד ממון בהא לא אמר רבא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'. ותו דבב"ק דנ"א ע"א עלא דתנן התם בור של שני שותפין כו' פרכינן בור של שני שותפין היכא משכחת לה אי דשוו שליח ואמרו ליה זיל כרי לן אין שלד"ע. והשתא לפי דברי הרב המבי"ט ז"ל מאי פריך הא הני שותפי דעבדו שליח לכרות להם הבור ברה"ר מסתמא יש להם ריוח והנאה מכריית הבור ההוא וכל דהמשלח נהנה ממעשה השליח ולא השליח משלח חייב וא"כ משכח' לה שפיר בור של שני שותפין ע"י שליח וכשהשותפין יש להם ריוח והנאת ממון מכריית הבור ההוא דשלחו לזה לכרות להם. אלא מוכח דגם בשהמשלח נהנה ממעש' השליח כל דלא הוה הנאת הגוף לא אמרי' זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן

ועוד דבעיקר האי מילתא דאמר הרב המבי"ט דהיכא דנהנה המשלח ממעשה השליח חייב משלח ואמר ליה בדדמי להא דאמר רבא בפ' הא"מ לשמאי דהיכא דהשליח נהנה מודה שמאי