גזע ישי רעא

והשיאו עד שהביאו לכלל טעו' ולא מיפטר מחיובו זה דמשום מסית נמי מה"ט דזה נהנה וכו'. אלא דכיון דחיובו הנוסף הזה דמשום מסית הוה מפני שע"י מה שהסיתו והשיאו בא הניס' לכלל טעות זה לעבור על דבר השם. מהניא ליה שפיר להמסית למיפטר נפשיה מחיובו הנוסף הזה דמשום מסית שהסיתו והשיאו ובא לכלל טעות. בהאי טענה דדברי הרב וכו' כלומר הגם שהוא הסיתו והשיאו כיון שיודע הוא הניסת מיהא שהשם צווהו שלא לעשות לא היה לו להניח דברי הרב כו' שאמר לו שלא לעשות ולשמוע דברי התלמיד המסיתו. דלענין חיוב זה הנוסף דהוה משום מסית ומשיאו מיפטר שפיר בהאי טענה דדברי הרב וכו' והדר וקאי אדין דמשלח דעלמא דחיובו בב"נ משום גורם שיעשה האיסור ע"י חבירו וכי הוה האיסור דהשליח נהנה מיפטר המשלח מחיוב זה דמשום גורם נמי מדינא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ומיהו אע"ג דלענין למיפטר מחיובו הנוסף דהוא משום מסית מהניא ליה האי טענה דדברי הרב וכו' היינו דוקא אי טען המסית איהו הכי אבל אי לא טעין אנן לא טענינן ליה להאי טענה למיפטריה מחיובו הנוסף דמשו' מסית דמיחייב משום כך אף באיסור דהניסת נהנה. אלא מחייבינן ליה להמסית אף שהניסת איהו דנהנה מהאיסור דין חיובו משום מסית דהוה אף בדבר איסור שהניס' נהנה. והיינו דחייב הקב"ה להנחש הקדמוני אף שהאשה היא שנהנה באכילתה את האיסור משום חיובו הנוסף דהוא משום מסית דחייב אף בשהניס' נהנה. ואע"ג שהיה יכול הנחש למיפטר נפשיה מחיוב הנוסף הזה דמשום מסית ומשיא בטענה זו דדברי הרב כו' דלענין חיוב הנוסף הזה דמשו' מסית מהניא שפיר גם בב"נ האי טענה דדברי הרב וכו' וממילא לא היה מיחייב מדין יש שלד"ע בב"נ משום גורם. כיון דהאשה נהנה וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואפ"ה חייבה הקב"ה ולא טען ליה הקב"ה להנחש לטענה זו לזכותו. שמע מינה דאין טוענין למסית. כנלע"ד. ועיין במה שכתבתי לקמן בסימן שאח"ז בשם הרמ"ה ז"ל בחי' לסנהדרין עלה דהך סוגיא דמנין שאין טוענין למסית וכו' ובמה שכתבתי על דברי קדשו יעש"ב

כללא דמילתא דבדיני בני נח ליתי' להאי כלל' דאין שלד"ע אלא ב"נ השולח לחבירו שיעשה איסור מהאיסורין דנהיגי בב"נ חייב הב"נ שמשלחו מום דגרם שנעשה אותו האיסו' ע"י חבירו ולהכי לא מהני ליה לב"נ האי טענה דדברי הרב כו' למיפטר מטעמא דאין שלד"ע. דסוף סוף איהו בשליחותו ששלחו גרם שהאיסור נעשה ע"י חבירו והחמיר רחמנא על ב"נ באיסורייהו לחייבו אף ע"י שליח משום גורם וכדמפורש יוצא מהמדרש רבה פרשת נח דדריש לה מקרא דשופך דם האדם וכו'. ומיהו היינו דוקא באיסור דלא נהנה השלי' מהאיסו' הנאת הגוף. אבל באיסור דאכילת אבר מן החי או גילוי עריות גם ב"נ שאמר לחבירו צא ואכול אבר מן החי או בעול את הערוה לא מיחייב המשלח אף שהוא גרס משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כדאמר רבא בפ"ב דקידושין. ודלא כהרב הגדול מהרימ"ט ז"ל דפשיטא ליה דגם בב"נ איתיה להאי כללא דאין שלד"ע וכן דלא כהר' תה"ד סס"י רצ"ט דכת' דאפשר דגם גוי בגוי אין שלד"ע וכ"ש דאמרי' בעלמא דאין שליחות לגוי יע"ש. דליתא אלא דבכ"ן גם ע"י חבירו מיחייב המשלח משום דגרם שיעשה האיסור על ידי חבירו וכדאיתא בב"ר דגם על ידי שליח מיחייב המשלח. כן נראה לעניות דעתי. ותו לא מידי

קט"ז אין שליח לדבר עבירה. היינו היכא דהמשלח בא וטוען להאי טענ' דדברי הרב וכו' אבל אם הוא לא טען אנן לא טעני' ליה ומחייבינן ליה להמשל'. כ"כ הרמ"ה זל בחי' לסנהדרין הנדפס מחדש פ' זה בורר לדכ"ט ע"א עלה הא דאמרי' התם ואין טוענין למסית מנ"ל וכו' וז"ל ואין טוענין למסית את חבירו לעבוד ע"ז דכתיב כי יסיתך וגו' וכתיב בתריה לא תחוס עינך ולא תחמול ולא תכסה עליו אלא אם טען מעצמו שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. ואמרינן תו מנין שאין טוענין למסית מנחש שהסית את האשה למרוד במקום ולעבור על דבריו וחייבו הקב"ה על כך ואע"פ שהיה לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכי מפני דברי היה להם להניח דברי המקו' וכיון שלא טען לעצמו לא טען לו הקב"ה. ואם תשאל טעמא דלא טען הוא הכי הא טעין הכי טענתיה טענתא והרי מסית דקרא אע"ג דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה עבירה על פיו חייב כדתנן אמר לשנים והן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו וכ"ש היכא דציית ליה דלא מצי טעין דברי הרב וכו'. שאני מסית דע"ז דחמיר ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו כי קאמרינן הכא במסית דעלמא דומיא דנחש דמיירינן ביה. ושמעי' מינה דמסית דכל התורה כולה לבד מע"ז לא מיפטר שא היכא דטעין אבל אי לא טעין לא טעני' ליה ושמעינן מינה דהא דקי"ל בעלמא דאין שלד"ע דוקא היכא דטעין משל' דברי הרב וכו' אבל היכא