גזע ישי רע

וכו' דליכא בה להני טעמי משום דבדיני ישראל מהני טענה זו דדברי הרב למפטרי' גם מדין שליחו' דקי"ל בדיני ישראל דאין שלד"ע. אלא דממה שלא טען הקב"ה בעד הנחש למיפטריה בהאי טענה דדברי הרב וכו' מחיובו מדין מסית ויפטר ממילא מדינא בעובדא דיליה דאיתנהו להני טעמי דרבא ומ"ז ילפינן דאין טוענין למסית למפטריה מחיובו דהוא משום מסית. זהו כוונת הש"ס דסנהדרין הנז'

דבר הנלמד מן האמור דב"נ ששולח לחבירו לעשו' דבר איסור מהאיסורין דנהיגי בב"נ אבל לא הסיתו המשלח והשיאו להשליח עד שהטעו ומפני הסיתו שהשיאו בא לכלל טעו' והלך ועשה את האיסור. אלא שאמר לו לעשות לו דבר זה ועשאו בלי שהסיתו והשיאו והטעו. חייב המשלח אע"ג דיש לו להמשלח להאי טענה דדברי הרב וכו דבב"נ לא מהני ליה להמשלח טענה זו דדברי הרב וכו' למיפטר נפשיה ויש שלד"ע בב"נ כיון דאיהו גרם שחבירו עשה האיסור שבשליחותו עשה חבירו להאיסור. והיינו בדבר איסור דלאו דהנאת הגוף הוא דלא נהנה השליח הנאת הגוף מהאיסור. אבל אם הוא איסו' דאיסורו משום הנאת הגוף כגון איסור אבר מן החי וגילוי עריות ואמר ב"נ לחבירו צא ואכול אבר מן החי או בעול את הערוה. פטור המשלח מדינא משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ואם ב"נ הסית את חבירו שיאכל אבר מן החי או שיבא על הערוה והשיאו עד שבא חבירו לכלל טעות ואכל אבר מן החי או בא על הערוה חייב גם המשלח מדין מסית דכיון דהסיתו והשיאו עד שמפני מה שהסיתו והשיאו הטעו ואכל או בא על הערוה אף שהניסת הוא נהנה מהאיסור לא מיפטר המשלח המסית מה"ט דזה נהנה וכו' אלא חייב גם המשלח המסית משום מסית דדוקא היכא דשלחו לאכול האיסור ולא הסיתו והשיאו הוא דלא מיחייב המשלח כיון שהשליח נהנה. אבל היכא דהסיתו והשיאו עד שטע' חבירו והלך ואכל האיסור חייב גם המשלח מדין מסית. אלא שכיון שהגם שהמשלח הסיתו והשיאו מ"מ הרי השליח הניסת לאו מוטעה ממש חשיב דכשוגג הוא. דהא יודע הוא שהשם צוה לו שלא להנות מאיסור זה וכיון שכן לא היה לו להטות אוזן ולשמוע דברי משלחו המסיתו והמשיאו לעבור על דבר השם. הילכך אי טעין המשלח המסית לטענה זו דדברי הרב וכו' מהניא ליה האי טענה לאפקועי נפשיה מדין חיובו דמשום מסית וקאי אדין דמשלח דלאו מסית וכיון דנפיק בהאי טענה מדין מסית וקאי אדין דמשלח אע"ג דלמיפטר נפשיה בהאי טענה דדברי הרב גם מדין חיוב משלח לא מהני ליה טענה זו דדברי הרב כו' משום שהוא שלחו מיהת וגרם בזה שחבירו עשה האיסור ולכן יש שלד"ע בב"נ וחייב המשלח. מ"מ מיפטר הוא ממילא מדינא מטעמא דהשליח נהנה וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'. אבל אי לא טעין המסית להאי טענה דדברי הרב כו' למיפט' נפשיה מחיוב מדין מסית אנן לא טענינן ליה ומחייבין ליה מדין מסית דמדין מסית אף שהניסת נהנה מיחייב המסית נמי. והיינו ההיא דנחש הקדמוני דחייבו הקב"ה מדין מסית אע"פ דהו"ל למיטען דברי הרב וכו' והוה נפיק בטענה זו מדין מסית ומיפטר ממילא נמי מדין דיש שלד"ע בב"נ מדינא משום הני תרי טעמי דרבא פ"ב דקידושין דזה נהנה וכו' ודמר זוטרא בב"ק דליכא מידי דאי עביד לה איהו לא מיחייב כו' דתרוייהו הני טעמי איתנהו בהאי עובדא דהנחש. אלא דהנחש לא טען הכי וכיון דאיהו לא טען הקב"ה לא טען ליה וחייבו מדין מסית. ומינה ילפינן דאין טוענין למסית ככל האמור המדובר

ולפ"ז לא קשיא מהאי סוגיא להא דמבואר במדרשא רבה דבב"נ יש שלד"ע ואם שלח לחבירו לעשות איסור מהאיסורין דנהיגי בב"ן חייב המשלח משום דגרם שיעשה חבירו איסור זה שבשליחותו הלך ועשה האיסו' ולא מהני ליה להב"נ המשלח האי טענה דדברי הרב וכו' למיפט' נפשיה דדוקא היכא דהב"נ שלחו לחבירו לעשות האיסור ולא הסיתו והשיאו עד שטעה השליח אחריו והלך ועשה האיסור ההוא. הוא דלא מיפטר המשלח בהאי טענה דדברי הרב כו' משום דסוף סוף איהו גרם במה שאמר לו או שכרו לעשות האיסור ההוא שחבירו יעשהו וגילה רחמנא בב"נ דאף באומר לחבירו שיעשה האיסור כיון שהוא גרם שחבירו יעשנו מיחייב אף דלא הוה אלא גורם דהחמיר רחמנא על ב"נ לחייבו אף משום גורם. והיינו באיסורין דלא נהנה בהו השליח אבל אם אמר לו שיאכל אבר מן החי או שיבא על הערוה לא מיחייב המשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. אבל בההיא דסנהדרין מיירי במסית דמשיאו לחבירו ומטעו שיעשה חבירו איסור דבהא חייב משום מסית ואף שהוא באיסו' שחבירו הניסת נהנ' מיחייב דכיון שהוא הסיתו והשיאו שיאכל איסו' וע"י שהסיתו והשיאו טעה אחריו ואכל האיסור לאו משום גורם מיחייב המסית כי היכי דליפטר מטעמ' דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. אלא חיובו הוה חיוב אחר נוסף על איסור דגורם והוא משום מסית שהסיתו