גזע ישי רסט

שבאכילתו תהיו יוצרי עולמות כו' אבל לעולם יודעת היתה שהשם הזהיר על זה ולא היה לה לעבור על דבר השם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"ד ז"ל יע"ש. דבר הנלמד מדברי רש"י והרא"ם ז"ל דהנחש בהסותיו את חוה הביא' לידי טעות ושגג'. אלא שמ"מ נתחייבה חוה משום דלא חשיבה מפני כך מוטעה ושוגגה ממש אלא קרובה למזידה הוה מטעמא דכתב הרא"ם ז"ל

ומעתה לדידי חזי לי דכל עיקר חיובו שנתחייב הנחש הוה משום מאי דהסית והשיא לחוה עד שהטעה. דאילו משום דינא דיש שלד"ע בדיני ב"נ ליכא לחייבו להנחש משום הני תרי טעמי דאמרן לעיל חדא דהא בהאי עובדא דהנחש הו"ל זה נהנה דחוה שלוחו של הנחש היא שנהנה באכילתה וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' כדאמר רבא בפ' האיש מקדש כנז'. ועוד טעמא אחרינא דהרי הנחש המשלח אי עביד איהו גופיה להאי מילתא דאכילה מעץ הדעת לא מיחייב דלא הוזהר הנחש על אכילתו וכל דאי עביד לה איהו לא מיחייב כי עביד שליח נמי לא מיחייב דליכא מידי דאי עביד ליה איהו לא מיחייב ואי עביד שליח מיחייב וכדאמר מר זוטרא בב"ק ובכתובות כנז'. ומיהו הני תרי טעמי לא מהנו למפטריה למשלח אלא היכא דלא הסית המשלח והשיאו להשליח עד שהטעו ובא לכלל טעות מפני הסותיו של המשלח. אלא דהמשלח שלחו להשליח בלתי שום הסת ולא השיאו והטעו כלל באופן שלא טעה השליח מצד שהשיאו והטעו המשלח אלא דהשליח מעצמו אף שהוא יודע שאינו רשאי לעשות דבר זה נתרצה מדעתו לשמוע למשלחו ולעשות הדבר האסור שאמר לו משלחו לעשותו. בכה"ג הוא דמיפטר המשלח מהני טעמי דזה נהנה כו' או דאי עביד להאי מילתא המשלח גופיה לא מיחייב אע"ג דיש שליח לד"ע. אמנם היכא דהמשלח הסית להשליח והשיאו עד שהביאו לכלל טעות להשליח ועשה להאי איסורא להסיתו והשיאו המשלח לעשותו לא מיפטר משלחו המסית אע"ג דהוה במילתא שהשליח נהנה וגם דהוה מילתא דהמשלח אי עביד ליה איהו לא מיחייב. דבכה"ג לאו מטעמא דיש שלד"ע ושלוחו כמותו הוא דמיחייב כי היכא דליפט' מדינא מהני תרי טעמי הנז'. אלא חיובו דהמשלח כשהוא מסית ומשיא להשליח עד שהביאו לכלל טעו' הוה משום מה שהסיתו והשיאו עד שהטעו להשליח ועשה השליח להאיסור ההוא מפני הטעות שהטעו המסית ועל הסיתו והשיאתו שהסיתו והשיאו הוא דמיחייב משום מסית. ולהכי לא שייך כלל למפטריה להמשלח המסית והמשיאו להשליח מהני תרי טעמי הנז'. אלא משום דלא הוה הטעות שהטעה המסית והמשיא להשליח טעות גמור כה"ג דהנחש שהסית והשיא את חוה לאכול מהעץ הדעת בדברי הבאי דמשום קנאתו שיודע הוא שבאכילתו תהיו יוצרי עולמות דעכ"פ חוה לעולם יודעת היתה שהשם הזהיר על זה ולא היה לה לעבור על דברי השם להכי מיפטר המסית והמשי' אם בא טעון טענה זו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מהאי חיובא דמיחייב משום מסית דהאי טענה אע"ג דהיכ' דלא הוה חיובו משום מסית אלא משום שעשה האיסור בשליחותו של המשלח בלתי שהסיתו והשיאו והטעו לא מהני ליה האי טענה דדברי הרב כו' למיפט' אלא דיש שלד"ע בב"נ הגם דאיכא להמשלח לטענה זו. מ"מ לענין חיוב משום מסית דלא הוה חיובו משום שליחות מהני להמסית האי טענה דדברי הרב כו' למיפט' מחיובו משום מסית דמאחר דהיה לו להניס' לשמוע דברי הרב שהרי יודע הוא שרבונו צוהו שלא לעשותו לאו מוטעה מהמסית הוה כי היכי דליחייב המסית משום שהטעו ומפיק נפשיה המסית בהאי טענה דדברי הרב מדין מסית וקאי אדין דמשלח דמאחר דבטענה זו דדברי הרב הוא מורה שלא הטעהו להשליח בהסתיו כיון שהיה לו לשמוע דברי הרב הדר הו"ל כמשלח בעלמא. וכי מפיק נפשיה הנחש בהאי טענה דדברי הרב מחיובו מדין מסית וקאי אדין דשליחות בעלמא. מיפטר נמי ממילא גם מדין חיובו משום שהוא שלוחו דיש שלד"ע בב"נ מדינ' מהני טעמי דרבא ומר זוטר' דאיתנהו לתרוייהו בשליחותיה דהנחש לחוה דהוה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' וגם הוה מילתא דאי עביד לה הנחש המשלח גופיה לא מיחייב. אלא דכיון דמ"מ הנחש הסיתה והשיאה נהי דלענין שלא לחייבו מדין מסית מהניא ליה לטענה זו דדברי הרב היינו אי טען הוא אבל אנן לא טענינן ליה לטענה זו כשהוא לא טען לאפקועי מחיובו משום מסית. אלא דנין אותו דין מסית כל כמה דהוא לא בא טעון טענה זו דדברי הרב כו'. וילפי' מהא דלא פטר הקב"ה להנחש משום האי טענ' דדברי הרב דמהני האי טענה לאפקועי' מחיובו מדין מסית ויהא קאי אדין חיובו מדין שליחו' דיש שלד"ע בב"נ ומיפטר נמי ממילא גם מחיוב זה מדינא משום דאית ביה בהנחש להני תרי טעמי דרבא ודמר זוטרא דפטרי להמשלח אף היכא דיש שלד"ע. ש"מ דאין טוענין למסית. אבל אי הוה טענינן למסית הוה מיפטר המסית בדיני ישראל משום האי טענה דדברי הרב וכו' בין מדין מסית ובין מדין שליחות אף בדליכא להני טעמי דרבא דזה נהנה וכו' ודמר זוטרא דאי איהו עביד לא מיחייב