גזע ישי רסה

דברי הרב כו' הרי דאיירי בב"נ ואפ"ה אמרי' דברי הרב וכו' ולפי המדרש הנז' מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זולא מהניא בב"נ כיון דהמשלח נהרג בב"ד. וכתב הרב לתרץ לזה שני תירוצים הא' דדוקא גבי שפיכות דמים הוא דב"נ מיחייב שולחו דגלי ביה קרא שופך דם האדם באדם אבל בשאר איסורין לא והביא סמיכות להאי תירוצא מההיא דפ"ב דקידושין האומר צא והרוג את הנפש דאמר שמאי הזקן דמיחייב שולחו ואמרי' לחד תירוצא דגם שמאי הזקן אית ליה דאין שלד"ע רק בשפיכות דמים ס"ל דהמשלח חייב משום דגלי ביה קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון. ועוד תירץ דכל דהשליח נהנה מן העבירה ולא המשלח כל כה"ג אפי' למאן דס"ל יש שלד"ע לא מיחייב המשלח וכדרבא שם בפ"ב דקידו' והסתו של נחש היה בדבר אכילה שהשליח נהנה את"ד הרב ז"ל יע"ש

ונלע"ד לפום ריהטא להביא סמך להתירוץ הב' שתי' הרב ז"ל ממאי דקאמר רבא התם בפ"ב בקידושין את"ל סבר שמאי ש"כ הבאין כא' מלמדין והוא ההוא לא דריש מודה באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחו פטור שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. ואיכא לאקשויי טובא דלמאי נפקא מינה אתא רבא ללמדנו להאי מילתא אליבא דשמאי הא לית הלכתא כוותיה אנן קי"ל דאין שלד"ע אף דאין השליח נהנה ומושכוני נפשיה אדשמאי ל"ל. בשלמא אי הוה נפקא מינה לדידן נמי הוה ניחא דאשמועי' רבא להאי מילתא אליבא דשמאי משום דנ"מ גם לדידן. אמנם השתא הכא דלדידן לאי משכחת לה שלד"ע דבכל התורה כולה אין שלד"ע אף באין השליח נהנה למה ליה לרבא למימר לה להאי מילתא אליבא דשמאי כיון דלית הלכת' כוותיה. אך לפי מאי דאיתא במ"ר דבב"נ יש שלד"ע דדוקא בדיני ישראל קי"ל דאין שלד"ע וההיא דאמרי' מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני כו' מאי הו"ל למימר דברי הרב וכו' הוה משום דהיסתו של נחש הוה בדבר אכילה שהשליח נהנה וכתירוצו השני של הר"ב מהר"י רוזאניס ז"ל. אתי שפיר הא דאשמועי' רבא אליבא דשמאי דסבר יש שלד"ע דמודה באומר לשלוחו צא ואכול חלב או בעול את הערוה דהשליח חייב דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דנפקא מינה נמי לדידן לדין ב"נ דלכ"ע יש שלד"ע בב"נ דאם אמר בן נח לחבירו צא ואכול אבר מן החי או בעול את הערוה דהא ב"נ מצווה על אבר מן החי ועל גילוי עריות. דחייב הב"נ השליח ולא המשלח אע"ג דבב"נ יש שלד"ע משום דזה נהנה וזה מתחייב

והנה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"כ חח"מ סימן ק' כתב להוכיח דמיקרי פרצת גדר ואפי' על המחשבה מההיא דאמרינן והלא הם פרצו הגדר תחילה שנאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור הרי דקרי ליה פרצת גדר על המחשבה ששכר את בלעם אע"ג דלא עביד מעשה ולא אהנו מעשיו ועוד אפי' אהנו מעשיו שהיה בלעם מקלל איהו לא עביד כלום ואין שלד"ע א"ד ז"ל יע"ש. אשר מבואר יוצא מדבריו ז"ל דגם בב"נ גוי בגוי אין שלד"ע כדין ישראל. ולדידיה צ"ל בתירוץ המדרש דדריש מקרא דשופך דם האדם באדם דבב"נ אפי' ב"נ שהרג ע"י חבירו חייב הב"נ משלחו. דשאני שפיכות דמים דגלי ביה קרא אבל בשאר איסורין גם בב"נ אין שלד"ע כמו בדיני ישראל וכתירוצא קמא דהר"ב מ"ל ז"ל

איברא דראיתי להרב מהר"י אלגאזי ז"ל בספרו הבהיר קהלת יעקב בתוס' דרבנן אות האל"ף סי' ה' ד"ג ע"א דאייתי לדברי מהר"ש יפה ז"ל ודברי הרב מהר"י רוזאניס ז"ל בתירוצא קמא וגם הביא דברי הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל הנז' וכתב ועם כל זה דברי רבינו מהרימ"ט תמוהים דהא אין לך שפיכות דמים גדול מזה להמית את כל עדת בני ישראל א"ד ז"ל יע"ש. אמנם לדידי אחר המחילה רבה אין תמיהתו הלזו על רבינו מהרימ"ט ז"ל תמיהא כלל. דאע"ג דבב"נ יש שלד"ע בשפיכות דמים וכדגלי קרא לאו מטעם שליחות מדין שש"א כמותו וחשיב כהרגו המשלח עצמו דודאי דלאו שלוחו הוה מה"ט דאין שלד"ע גם בב"נ. אלא משום דאע"ג דמדינא אין שלד"ע מטעמא דדברי הרב וכו' ולהכי לא חשיב שלוחו כמותו ליחשב כהרגו משלחו בעצמו בידיו אלא כעשה השליח מעצמו הוה ולא הוה משלחו רק גורם ובדין ישראל אין הגורם לשפוך דם חבירו מיחייב דלא מיחייב בדין ישראל אלא ההורג בידים ממש אבל בגורם לחבירו שיהרג ואפי' שעשה מעשה בידים בגרמתו כגון שכפה עליו את הגיגית או שפרע עליו את המעזיבה או שהשיך עליו את הנחש או את הכלב אע"ג דרוצח הוא וחייב בידי שמים מ"מ לא מיחייב מיתת ב"ד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' רוצח הלכה ט' יע"ש. ולהכי גם בהרגו ע"י שליח לא מיחייב משום דאין שלד"ע ולא הוה אלא גורם שיהרג חבירו ואין גורם שיהרג חבירו מיחייב מיתת ב"ד. אבל בב"נ גילה קרא דשופך דם האדם באדם דגם בהורג ע"י שליח אע"ג דהוה שלד"ע וליכא למימר ביה שלוחו של אדם כמותו ליחשב כהרגו בידים וליכא רק גרמא במשלח דהוא גרם במה ששלח לבן נח