גזע ישי רנח

כתב הרב מ"ל ז"ל פרק ה' מהלכות מלוה ולוה דנ"ו ע"א

והנה במ"ש הרב ז"ל בראייתו מהא דריש פ' המדיר וליכא למימר שקושית הגמ' אינה אלא לרבינא דסבר כל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע וכו'. ראיתי להרב מהר"י אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב באות האל"ף סי' ה' ד"ב ריש ע"ד שכתב ע"ד הרב מ"ל ז"ל אלו וז"ל ותמהני דלפי מ"ש הוא לעיל מזה דבשאר איסורין דהוא מוזהר בהם מקרי בר חיובא כיון שאילו היה הוא עושה היה מוזהר. מה יושיעני זה דפריך אליבא דרבינא הא אפי' לרבינא כל דאיתיה באיסור זה בעלמא אף דהשתא אינו מוזהר בר חיובא מיקרי א"ד ז"ל יע"ש שהניח דברי הרב מ"ל בתימא

ולדידי אחר המחיל' רבה תימה לי על תמיהתו דאיברא דכ"כ הרב ז"ל לעיל היינו בדרך אפשר וכמ"ש ז"ל ועוד דאפשר לומר דע"כ לא קאמר רבינא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור בשום צד כו'. ולעיל שם צדד הרב ז"ל דבכה"ג לאו בר חיובא מקרי שכ"כ בתחילה דטעמא דאיסורא דשליחו' הרבי' ע"י שליח משום דע"כ לא אמרי' אין שלד"ע אלא היכא דשליח בר חיובא כו' וא"כ בשלמא היכא שלוה ע"י שליח שייך לומר אין שלד"ע כיון שאלו היה לוה לעצמו היה עושה איסור ה"ז דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה כו' אבל היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע"י שליח בהא לא מקרי השליח בר חיובא שהרי אם היה נותן הרבית מעצמו ליכא איסור' ה"ז דומה לכהן שאומר לישראל וכו' יע"ש. הנה שהרב ז"ל ספוקי מספקא ליה אם בכה"ג שעתה אין השליח עושה איסור אלא שאף הוא מוזהר על האיסו' ההוא ואילו היה עושה כמשלח היה מוזהר. מקרי בר חיובא או לא ואין ולא ורפיא בידיה. ולכן שפיר כתב הרב ז"ל כאשר בא להוכיח מהא דריש פרק המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומאי מקשה כו' ליכא למימר שקושית הגמ' אינה אלא לרבינא דסבר דכל היכא דלאו בר חיובא יש שלד"ע כו'. כלומר דליכא למימר בישוב קושיא זו דקושטא הוה כהצד הראשון שצדד הרב לעיל דגם בכה"ג לאו בר חיובא מקרי כיון דעתה אין השליח מוזהר ולהכי הוא דפריך הש"ס התם ופרנס לאו שליחותיה קא עביד והיינו אליבא דרבינא דס"ל דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע דפשיטא ליה להש"ס כהצד הראשון שצדד שם הרב בראשונה ודלא כהצד השני דצדד בלשון אפשר. שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הון וכו'זהו פשוט וברור בכונת דברי סרב מ"לז"ל ודברי הרב מהר"י אלגאזי ז"ל שתמה על דבדיו. אינו אלא מן המתמיהין

וחרב ט" ז"ל בי"ד סי' ק"ס סקי"א גם איהו ז"ל הקשה על האי סברא דשרי לשלוח הרבית ע"י שליח מטעמא דאין שלד"ע. דמאי שנא ממודר הנאה מחבירו דאמרי' בסי' רכ"א סעיף ח' דאסור ליתן לו ע"י שלוחו ולא אמרי' אין שלד"ע. וכתב אלא הדבר ברור הוא דהא דאמרי' אין שלד"ע לא מהני אלא לפוטרו מחיוב כרת כגון בשחוטי בשחוטי'חיץ בהאיש מקדש או ממלקות בפ"ק דב"מ לענין מקיף אבל מ"מ איסור יש שהוא עושה איסור ונתקיימה מחשבתו ע"י השליח פשיט שזה אסור א"ד יע"ש- ואין דבריו מחוורין דאע"ג דאפי' למאי דקי"ל דאין שלד"ע מ"מ חייב מיהא המשלח בידי שמים. היינו היכא דהשליח בשליחותו עביד איסורא דא"א למיהדר עובדא דהאיסור נעשה מ"מ אף שאינו שליח וכיון דמ"מ המשלח איהו דגרם שהאיסור נעשה ע"י שליח להכי גם השליח עבידאיסור' חשיב לענין שיהא חייב בי"ש. אבל בשולח הרבית ע"י שלי' כיון דאין שלד"ע נמצא דהרבית שנותן השליח כנותן מעצמו וליכא רבית כלל ואין שם איסור כלל במעשה השליח. וכן במי' בההיא דמודר הנאה אי הוה אמרי' התם נמי דאין שלד"ע חו"ל זה שסותן להמודר כנותן מעצמו ולא נהנה המודר מהודר כי היכי דיהא שם איסורא נמצא דליכא במעשה השליח שום איסור כלל כי האיסור תלוי אם הוא שלוחו של הנודר אבל אם אינו שלוחו ליכא איסורא. וכיון דלא עביד איסורא כלל לא שייך שיהא המשלח חשיב שעשה איסור משום שנתקיימה מחשבתו ע"י השליח כיון דהשתא מיהא דאמרינן דאין שלד"ע ולאו שלוחו הוא אלא כעשה השלי' הדבר מעצמו אין שם איסור כלל במעש' השלי'. באופן דאין דברי הרב ס"ז ז"ל מחוורין כלל בזה ועיין להרב שער המלך ז"ל פ"ה מהלכות מלוה סוף הלכה י"ד

קי"ג אין שליח לדבר עבירה. . לאשייך לומר אין שליח לדבר עבירה אלא כשגוף הדבר הוה חתיכה דאיסורא כגרושה לכהן דהאשה גופה אסורה להכהן מצר עצמה מפני שהיא גרושה ורחמנא אמר גרושה לא יקח. אבל בדבר שאין גופו אסור אלא איסורא הוא דרביע עליה דהמשלח. כגון מי שנשבע שלא לקדש אשה פלוני' דאין האשה גופה אסורה למקדש אלא איסורא הוא דרביע עליה שלא לקדשה מחמת שבועתו שנשבע אבל הקידושין עצמן אינם עבירה. לאו שליח לד"ע מקרי ולא שייך בהא לומר אין שליח לד"ע. וכיוצא בזה מחלק בירוש' בדין הקורע בשבת דלא יצא ידי קריעה ואותיב