גזע ישי רנז

וגזל ונתן לו ואכלו המשל' נמי לא ברירא ליה אם חייב המשל' לשלם הגזילה להנגזל אם לאו ואין ולא ורפיא בידיה ובדרך אם תמצ' לומר אמר מר דאת"ל דבגזל פטור המשלח וכו'

ולפע"ד תמיה לי לפום ריהטא טובא על מאי דמספקא ליה באומר לחבירו שיגזול לו והלך וגזל ונתן לו ואכלו אם חייב המשלח לשלם כו' הא קי"ל הלכה רווחת דאין שליח לד"ע והשליח כי גוזל לאו שליחותיה דהמשלח עביד אלא כעושה מעצמו הוא. וכיון שכן הרי הוא כגוז' מרעתו ומאכיל לאחר דר"ח דריש פ' הגוזל ומאכיל וכמו שהדין הוא בגוזל מדע'עצמו והאכילו לאחר ה"נ הוא באומר לשלוחו לגזול לו והלך וגזל לו ונתן לו ואכלו כיון דקי"ל דאין שלד"ע וכאמור

וחזיתיה להרב שורשי הים ז"ל ח"ב דק"ף ע"ב שהקש' על האי ספיקא דהרב מ"ל באומר לשלוחו לגזול וגזל ונתן לו ואכל ח"ל אך במה שנסתפק הרב גבי גזל אם מוציאין מיד המשלח או לאו קשה טובא דאמאי לא מפשט פשיטא לי דפטו' כיון דקי"ל דאין שלד"ע כל היכא דשלי' ב"ח לרבינא ואי בעי עביד ואי בעי לא עביד לר"ס דמטעם זה אמרו בגמ' שם בפ"ק דב"מ ד"י ע"ב אלא מעתה האומר לאש' ועבד צאו וגנבו ליה"נ דמיחייב שולחן כו'. הרי מבואר להדיא דגבי גזל נמי פטו' להחזיר המשלח וכעת צ"י א"ד ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה מאי דמותיב מר מהא דאומר לחבירו צא וגנוב לי וקאמר דהרי מבואר בהדיא דגבי גזל נמי פטור המשלח. לא דק מרב הא דהרב מ"ל ספיקו בגזל הוה בשהשליח גזל ונתן לו ואכלו אם חייב המשלח לשלם כיון דהרי הוא אכל את הגזיל' ובאומר לחבירו לגנוב לו והלך השליח וגנב לו ונתן לו ואכל המשלח הדבר פשוט דהמשלח חייב לשלם דלא גרע מגונב אחר הגנב דהגנב השני חייב לשל' הגניבה. ומאי דאמרי' התם בפ"ק דב"מ דהמשלח פטור ע"כ דהיינו בשלא אה הגנב' ליד המשלח אלא דמתה או נגנב' הבהמ' בזמן שהיתה תחת יד השליח קודם שהספיק השליח ליתנה למשלחו ועל חיוב זה דאחריות הדבר הגנוב הוא דקאמ' דאין שלד"ע ולא קנאה המשלח במשיכתו של השליח מרשות הבעלים לענין שיתחייב המשלח מיד באחריות הגניב' אבל בבאה הגניבה ליד המשלח מהשליח מיד הו"ל המשל' גנב שני וחייב הוא באחריו' ואם אכלה הוא חייב לשלם וכ"כ בתשו' מהר"מ מלובלין ז"ל ד"פ ע"א יע"ש והוא פשוט וברור. וא"כ אי אתית לאתויי ראיה מהך דצא וגנוב לי דבפ"ק דב"מ להאי ספיקא דהרב מ"ל ז"ל דמיירי באומר לשלוחו צא וגזול לי והלך וגזל ונתן לו ואכל' המשלח. הוה הראיה לחיוב דחייב המשלח לשלם כמו שכן הדין התם גבי גניב' בכה"ג דהמשלח חייב וכאמור ולא לפטור להמשלח מה"ט דאין שלד"ע כדאמ' מר הר"ב שורשי הים ז"ל. באופן דמאי דמייתי מר הרב מהר"י מאיו דמבואר בהדיא בפ"ק דב"מ דגבי גזל נמי פטור אחר המח"ר דלא דק בזה כלל. ואי קשיא על האי ספיקא דהרב מ"ל ז"ל דגבי גזל הוא מאי דאקשינן דכיון דקי"ל דאין שלד"ע הרי השליח כי גזלו כגזל מדעתו והו"ל גוזל ומאכיל דר"ח דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה אם הוא קודם יאוש ועיין שם בתוס' ד"ה גזל ולא נתייאשו כו ובמ"ש ה"ה פ"ה מה' גזילה בשם קצת מפרשים ובמ"ש הרז"ה ז"ל שם ועיין להרב מח"א ז"ל הלכות גזילה סי' ו' ז' יע"ש. סוף דבר דהאי ספיקא דהרב מ"ל ז"ל דלגבי גזל הוא תמוה לפום ריהטא

ק"יב אין שליח לדבר עבירה. עד כאן לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שעיק' האיסור הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי הוא לא קדשה. וכן איש שאמר לאשה אקפי לי קטן דבמעש' האיסור אין לו שום שייכות למשלח. אבל היכא דהאיסור עושה המשלח כגון גבי רבית ע"י שליח שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור ואפי' שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח תן לו ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו הרי זה כאלו זה הרבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח. וראיה לדין זה מדאמרינן בר"פ המדיר המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומאי מקשה אימא אין שלד"ע. וליכא למימר שקושית הגמ' אינה אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע אבל לרב סמא לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד ואפי' הפוסקים כרב סמא ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני וכו' דמשמע דלומ' שיתן לו והוא יפרע אסור ולא שייך בזה אין שלד"ע כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפי' ששולח לגוי דלאו בר שליחו' הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו הכא נמי גבי רבית הוה דכוותה והתימא מהחושבים שלדע' רש"י רבית ע"י שלי' שרי משו' דאין שלי' לד"ע איך לא הוקשה להם ממודר הנאה דאין הפרש בין זה לזה כלל אלא ודאי כדכתיבנא דאפי' לדעת רש"י רבית ע"י שליח אסור משום דלא שייך בזה אין שליח לד"ע. כך