גזע ישי רנה

הטע' משום היזק שאינו ניכר למימ' דאף שיהיה באופ' דה"ל למידע פטור וזה ברור

ומאחר עלו'ת מהני מילי דהרשב"א זל דבס' ת"ה גבי גוי דנסכיה לחמרא דישראל כסבור שהוא שלו דלאו אונס גמור חשיב מאי דכסבו' שהוא שלו משום דבכה"ג הו"ל למידע ולא הוה דומי' דההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה וכו' וכאמור. א"כ בכה"ג דאומר לשלוחו שילך ויקח לו שור שהוא בביתו של פלוני שהוא שלו דנמי לאו דומיא דההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה וכו' דהא ה"נ כיון שהשור הוא בביתו וברשותו של אחר ליכא למימר דלא הו"ל למידע אלא הו"ל למידע הוה טפי מההיא דגוי דנסכיה לחמרא דישראל כסבור שהו' שלו. דהכא דהשור הוא בביתו ורשותו של אחר יש מקום לחוש שהוא של אותו שהוא בביתו וברשותו והו"ל להשלי' למידע מפני כך אלא שמפני שמשלחו אמר לו שהוא שלו ועל דבורו זה סמך השלי' ועשה שליחו' שוגג הוא דהוה אבל אנוס גמור ליכא למיחשביה מפני כך. ולא עוד אלא דגם אפי' אונס שאינו גמור לא הוה רק שוגג כיון שהשור הוא ברשות אחרים דזה מורה שהוא של אותו שהוא שם ברשותו. ושפי' כתב הד"מ והסמ"ע ז"ל דלהנ"י דאפי' בלא ידע השלי' שהוא עושה איסור אין שלד"ע דמיחייב השלי' באחריותו של שור דאם הוזק השור לאחר שהוציאו מבית בעליו מיחייב השלי' לשלם נזקו הגם שהוא שוגג במשיכתו משם דכסבור שהוא של משלחו. ועמ"ש בתשו' נודע ביהודה מה"ק חא"ה סי' ע"ח אות י"ג וסי' פ' אות י"ו וסי' פ"א אות יו'ד וסי' פ"ב אות י"ב. ועיין מ"ש הרב מחנה אפרים זל ה' גזיל' סי' ז' ד' ה' ע"ד ד"ה אבל נראה כמ"ש הבכ"מ וכו' ועיין מ"ש הרב מהר"י אזולאי ז"ל בס' יעיר אוזן מערכ' הא' סי' נ"ו ד"י ע"ג וריש ע"ד יע"ש דמה שתמה על הד"מ מדברי ה"ה הנה לפי מאי דכתי' לא ק"מ דה"ה מיירי לענין לחייבו מדין גנב וכאמור לעיל

ק"ט אין שליח לדבר עבירה. ומה"ט האומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש והלך השלי' והרגו השלי' חייב והמשלח פטור. כדאיתא בפ' האיש מקדש דמ"ג

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' רוצח דין א' ב' כתב כל ההורג חבירו בידו כגון שהכהו בסייף או באבן וכו' הואיל והרגו מ"מ הוא בעצמו ה"ז נהרג בב"ד. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו חיה וכו' כ"א מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד. ומניין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שלי' וכו' מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינו מסור לשמים עכ"ד ז"ל יע"ש. אשר מוכח מדבריו דהא דההורג נפש ע"י שלי' דאינו חייב המשל' מיתת ב"ד מפיק לה מקר' דשופך דם האדם באדם דהכונ' הוה דדוקא שופך דם אדם באדם כלומ' באדם בעצמו בידו ולא על ידי שליח הוא דדמו ישפך לאפוקי הורג ע"י שליח

ואיכא לאקשויי טובא לפום ריהטא דלמה ליה להרמב"ם זל למילף להאי דינא דהורג ע"י שליח מהאי קרא ותיפוק ליה משום דהו"ל שלי' לד"ע וקי"ל דאין שלד"ע ועוד דהכי איתא להדי' בש"ס דפ"ב דקידושין דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש משלחו פטור דאין שלד"ע. ולשמאי דמחייב להמשל' אמרינן התם דס"ל דיש שלד"ע דס"ל ב' כתובין הבאים כא' מלמדין והוא ההוא דשחוטי חוץ לא דריש יע"ש. וא"כ איך כתב הרמב"ם דההורג ע"י שלי' אינו חייב מיתת ב"ד הוה מהאי קרא דשופ' דם האדם באדם זה ההורג בעצמו שלא ע"י שלי'. והיותר קשה הוא על מרן הכ"מ ז"ל שכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל אלו ומ"ש אבל השוכר הורג להרוג את חבירו וכו' בפ' האיש מקדש האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור ואע"פ דמסיים בה שמאי הזקן אומר שולחו חייב פסק כת"ק ועוד דבחד לישנא אמרי' דמאי חייב בדיני שמים ודינא רבא ודינא זוטא א"ב עכ"ד זל יע"ש. וק"ט דהא הרמב"ם ז"ל קאמר טעמו ונימוקו עמו ממקרא זה דשופך דם האדם באדם דמהכא הוא דנפיק ליה להאי דינא דהורג על ידי שליח. והאי דרשא דדריש הרמב"ם ז"ל איתא במדרש רבה פ' נח על מקרא זה יע"ש. ויש לישב: עיין לקמן אל

ק"י אין שליח לדבר עבירה. קטן שאין לו יד כלל כגון שאין מבחין בין צרור לאגוז הוי כחצר לחייב שולחו דהא לא שייך למימר ביה אי בעי לא עביד. כ"כ הרב הנמוק"י ז"ל פ"ק דב"מ עלה דאמר ר"ס היכא אמרי אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד וכו' אבל חצר דבע"כ עביד מיחייב שולחו יע"ש. וכוונת הנ"י ז"ל לומר דגדול שאמר לקטן שאין לו יד כלל כלומר דלאו בן דעת הוא כלל שיזיק. חייב הגדול משלחו לשלם להניזק דמי נזקו משום דכיון דקטן ואין בו דעת כלל הוא ודאי שיעש' מה שאומר לו וברי היזיקא הוה וכאלו עשאו הגדול משלחו בעצמו חשיב וחייב הוא לשלם להניזק. וכן