גזע ישי רנא

עיקר טעמא דלא שייך התם לא לטעמא דרבינ' דב"ח ודברי הרב וכו' ולא לטעמא דר"ס דאי בעי עביד הוה משום דהתם בההיא דנתנו לבכורות בנו יודע המשלח שודאי יקח שהשלי' סבור שהוא שלו ולהכי לא מצי מיפטר נפשיה המשלח בטענה דסבור הייתי שלא יעשה דדברי הרב כו' שהרי שם יודע הוא שהשלי' סבור שהוא שלו וליכא שום ספק שיקח. וכן נמי חשיב מפני כך דבע"כ עביד והו"ל כחצר דלא שייך ביה למימר אי בעי לא עביד משום דכיון דהשליח סבור שהוא שלו. למה ימנע מליקח וודאי שיקח. וכיון שהמשלח יודע שודאי יקח כי אין לו דבר שימנענו מלוקח בע"כ מותיב ביה קרינן ביה. וכיון שכן דטעמא הכי הוה דבעלמא אין ידוע שהשלי' יעביד אבל בההיא דנתנו לבכורות בנו יודע הוא שודאי יקח ולכן לא שייך ביה לא לטעמא דרבינא דב"ח ודברי הרב וכו' ולא לטעמא דר"ס דאי בעי לא עביד לא בע"כ מותיב ביה חשיב. א"כ ע"כ דדוקא בכה"ג דהתם דיודע המשלח בודאי שהשליח סבור שהוא שלו ובודאי שיקח. אבל היכא דיש מקום לספק בהשליח אם ידע שהוא ד"ע או לא ידע. אכתי מיפטר שפיר המשלח. מה"ט דאין שלד"ע דהא בכה"ג הרי. אין ידוע להמשלח שבודאי יעביד השליח דאפשר שהשליח יודע שיש שם ד"ע ולא יעביד דדברי הרב וכו' ואי בעי לא עביד קרינן ביה דהא לא שייך לומר בזה דיודע המשלח שודאי יעביד ובע"כ מותיב ביה חשיב דהמשלח סבור דאפשר שהוא יודע שהוא ד"ע ולא יעביד. באופן דמדברי התוס' ז"ל גופייהו מהני מילי דכתבו. בטעמא דהיכא. דלא ידע השליח המשלח חייב מוכח להדיא דדוקא בידעינן בודאי שהשלי' אינו יודע שהוא ד"ע מיחייב המשלח אבל היכא דיש לתלו' דאפש' שידע השלי' שהוא ד"ע. לא מיחיי' המשל' משום דהיכא די"ל דאפשר שידע אין ידוע הוא שהשלי' יעבי' ושייך ביה להני טעמי דרבינא ורב סמא ואין שליח לדבר עבירה

כי ע"פ הבא'ר אני תמ' על הרב הגדו' מהריב"ל ז"ל דכתב להאי סברא דהיכא דיש לספק אם ידע השליח או. לא ידע לא מיחייב המשלח בדרך אפשר. ושמשום דאין לחייבו למשלח מספק. ואיך לא השגיח בעינא פקיחא דיליה בהני מילי דכתבו התוס'. ז"ל שם בפ' מרובה בטעמא דהאי מילתא דאמרי לחלק בין ידע ללא ידע אשר מדבריהם יפה נלמד דקושטא הכי הוה דדוקא היכא דיודע המשלח בודאי שהשלי' אינו יודע שהוא ד"ע הוא דמשל' מיחייב אבל היכא דיש מקום לספוקי בהשליח ולמימ' דאפשר שידע לא מיחייב המשלח ולא משום ה"ט דאמר מר הרב מהריב"ל ז"ל דמספיקא אין לחייבו למשלח אלא דמדינא ממש בכה"ג אין המשלח מתחיי' משום אין שלד"ע דבכה"ג שהשולח יכול לתלות שאפשר שיודע השליח שהוא ד"ע סבור הוא שמא לא יעביד דאפשר שיודע שהוא דבר עבירה ולא יעביד וכאמור

כלל היוצא מן האמור דעד כאן לא אמרו רש"י ותוס' זל להאי חילוקא דבין ידע ללא ידע שא בכה"ג דההיא דנתנו לבכורות בנו וכו' דיודע המשל' שבודאי השלי' אינו יודע שהוא ד"ע דסבור הוא שהוא שלו. משום דיודע הוא המשל' שבודאי יקח שהרי בודאי אינו יודע השלי' שהוא ד"ע ואין לו דבר שימנענו להשלי' מלמעבד שליחותיה. ולא שייך ביה להני טעמי דאמרי רבינא ור"ס בהא דאין שלד"ע. אבל היכא דאין המשל' יכול לידע בודאי שהשליח לא ידע שהוא ד"ע דאפשר שידע השליח. לא מיחייב המשל' מדינא משום אין שלד"ע דבכה"ג הרי אין ידוע לו להמשל' אם השלי' יעביד דאפשר שידע שהוא ד"ע ולא יעביד דדברי הרב וכו' ולא קרינן ביה נמי דבע"כ מותיב ביה ודינא הוה דאין שלד"ע ולא מיחייב המשלח. ודלא כהרב. הגדו' מהריב"ל זל דכתב להאי סברא בדרך אפשר ומשום דמספיקא לא מחייבינן להמשל'. אלא קושטא הכי הוה ומדינא גמירא דאין שליח לד"ע לא מיחייב המשל' בכהאי גוונא. כן נראה לעניות דעתי ברור. ותו לא מידי

ק"ז אין שליח לדבר עבירה. עד כאן לא נחלקו הפוסקים היכא דלא ץ ידע השליח והוא שוגג אם יש שלד"ע לא בטביח' וגניב' וכיוצא בהן שהמעשה נעשה ואי אפשר למהדר עובד' שהרי שור שחוט לפניך. וכן צא והרוג את הנפש הרי הרוג לפניך. וכן מועיל בהקדש שכבר נהנה מן ההקדש או הוציאו לחולין והקדש אפי' בשוגג מתחלל ואדרבה דוקא בשוגג ואין הפלפול אם יש שלד"ע אלא מי נתחייב השליח או המשלח ואדרבה שם גרע לשליח אם יבוטל השליחות שאז יהיה הוא העובר עבירה אף שמתחרט על גוף המעשה מ"מ כיון שאי אפשר להחזיר הדבר שכבר נעשה א"כ ניחא ליה שיתקיים השליחות ויהיה המשלח עובר. אבל היכא דאפשר למהדר עובדא כגון שליחות דגט בדבר עבירה כמו לגרש אשה בע"כ ע"י שליח דאיכא איסו' דחרגמ"ה שאם השליחות בטל אין כאן גט כלל וכאלו לא היה כלל ולא נעשה שום עבירה. בזו אמרינן דהוי שליחו' בטעות דלא ניחא ליה דיתעביד עביר' ע"י אם יקויים שליחותו ולכ"ע אין שלד"ע. כ"כ הגאון מהרי"ח לנדא זל בספרו הנחמד נודע ביהודה מה"ק חא"ה סי' ע"ה וסי' ע"ט. וחזר עוד