גזע ישי רמט

בשם רבו ז"ל בתירוץ עיקר האי קושיא דאיך מחייבי שמאי מיתה בידי אדם למשלח הא התראת ספק הוא. דלאו חייב מיתת ב"ד ממש קאמר אלא מאי שולחו חייב דכונסין אותו לכפה כדין הורג במזיד בעדים בלא התראה. אזלה לה ממילא להראיה הלזו דהגאון מהרי"ח ז"ל. גם מאי דמייתי ת התם לעיל מזה ראיה דאין לחלק בין ידע ללא ידע מההיא דאמ' רבא התם בקידושין את"ל סבר שמאי שני כתובים מלמדין כו' מודה באומ' לשלוחו צא ואכול חלב ובעול את הערוה שהוא חייב ושולחו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב והשתא משכוני נפשין אדשמאי ל"ל והא אין הלכה כמותו והרי דרך מרווח לפניו לומר חידוש זה אליבא דהלכתא באומ' אכול חלב זה| והיו סבורין שהוא שומן דבזה לא שייך אין שלד"ע כיון דלא ידע שהיא עבירה ואכל שהאוכל חייב חטאת ושולחו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. אלא ודאי דאפי' בלא ידע שהיא עבירה ג"כ אין שלד"ע א"ד ז"ל יע"ש. ולזה נמי יש לדחות דאה"נ דהוה מצי רבא למימר הכי אלא דנקט אליבא דשמאי למימרא דאפי' בשהשולח מזיד לא מיחייב השולח אלא השליח חייב משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומתחייב השליח אפי' לשמאי

אך מאי דכתב עוד הגאון ז"ל הנז' שם סי' פ' אות ך' וז"ל ועכ"פ נלע"ד ראיה מדברי רבא דלדידן אין שלד"ע אפי' בשוגג דבאומר אכול חלב מה חיוב שייך על השליח דאמר שהשליח חייב הלא אין כאן מיתת ב"ד ואי מזיד מה יתחייב ואם מלקות א"כ למה נקט חלב ועייל נפשיה במחלוקת התנאים אם חייבי כריתו' ישנו בכלל מלקות מ' הו"ל למימר צא ואכול נבילה וטריפה וכדומ' דלכ"ע יש בו מלקו' ולמה נקט חייבי כריתות. ועוד איך אפשר בלא"ה לחייב המשלח מלקות והרי התראת ספק הוא שמא לא ישמע לו השליח וכו'. אלא ודאי דבשוגג איירי בין בשליח בין במשלח ולענין קרבן ולהכי נקט איסורי כריתות. ומדאמר רבא את"ל קסבר שמאי ב"כ מלמדין מכלל דלמ"ד אין מלמדין בלא"ה אין שלד"ע אפי' שוגג א"ד ז"ל יע"ש. הנה ראייתו הלזו נראה לפום ריהטא ראיה נכונה

האמנם כד דייקינן שפיר נלע"ד דגם ראיה זו יש לדחות לפי מאי דכתיבנא לעיל בשם הר"ב החי' קדושין קדמון בשם רבו ז"ל דחייב שולחו דקאמר שמאי היינו שכונסין אותו לכפה כהורג במזיד בעדים בלא התראה. ולהכי נקט רבא נמי להאי מילת' אליבא דשמאי משום דבעי רבא לאשמועי' ענין חיוב זה גופיה דכניסת כפה דבו מיירי שמאי ולמימרא דמשכחת לה לשמאי שהשליח יהיה חייב חיוב זה דכונסין אותו לכפה. וכגון שהשליח אכל כבר חלב פעם אחת ושתים בעדים והתראה ולקה דדינא הוה דאם אכל פעם שלישית והתרו בו דכונסין אותו לכפה כדאיתא בסנהדרין ד"פא ע"ב וקאמר רבא דמשכחת לה אליבא דשמאי נמי שהשלי' יתחייב חיוב זה דכונסין אותו לכפה בשלקה השליח על איסו' זה דאכילת חלב או על בעילת ערוה דחייבי כריתו' ושנה ולקה ופעם שלישית לא אכל החלב השלי' מדעת עצמו אלא בשליחות חבירו שאמר לו צא ואכול חלב והתרו בו בהשליח שלא יאכלנו חייב השליח חיוב זה דכונסין אותו לכפה דאפי' לשמאי דס"ל דיש שלד"ע גבי הורג את הנפש ע"י שליח וחייב המשלח חיוב זה דכניסת כיפה. בחיוב זה דכניסת כפה דאכילת חלב שאמר לו חבירו צא ואכול את החלב והתרו בו בהשליח והיא אכילת חלב פעם שלישית אצל השליח לא קאמר שמאי בזה לפטור השליח מחיוב זה דכניס' כפה הגם שאכילה זו אצל השליח אכילת חלב פעם שלישית שכבר לקה ושנה עליו מטעמא דיש שלד"ע וכאכלו לאכילה זו המשלח ולא השליח ולא חשיב אכילתו דהשלי' להחלב הזה בשליחות חברו אכילת חלב פעם ג'. אלא בכה"ג גם לשמאי אין שלד"ע כיון שהשליח נהנה באכילתו וזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' וחשיבה אכילת חלב זה אכילה שלישית אצל השליח כאכלו מעצמו בלא שליחותו של משלחו ומתחייב השליח חיוב זה דכונסין אותו לכפה. ולהכי הוא דנקט רבא להני איסורי דאכילת חלב ובעילת ערוה דהם חייבי כריתות משום דכל עיקרו דרבא לא אתא אלא לאשמועי' חיוב זה דכונסין אותו לכפ' דמיירי ביה שמאי ומשום דאליב' דשמאי הוא דשייך לאשמועי' להאי חיובא דכונסין אותו לכפה דאיהו דאמר דהאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש שולחו חייב דע"כ דחייב שולחו דקא מר היינו חיוב זה דכונסין אותו להמשלח לכפה דאילו חייוב מיתת ב"ד ממש א"א משום דכל לגבי דמשלח התראת ספק היא וכנז' לעיל דלהכי הוא נקט רבא למילתיה אליבא דשמאי לאשמועינן דשייך שיתחייב חיוב זה דכונסין אותו לכפה השליח לשמאי נמי. משום הכי הוצרך למינקט להני חיובי דאכילת חלב ובעילת הערוה דהן חייבי כריתות דבהני הוא דשייך להאי חיובא דכונסין אותו לכפה משא"כ באיסור נבלה וטרפה ושאר איסורי לאוין דלאו חייבי כריתות נינהו דלא שייך בהו כלל להאי חיובא דכניסת כפה דלא שייך חיוב זה אלא בחייבי כריתות וחייבי מיתת בית דין וכדאיתא בסנהדרין שם כנלע"ד

ק"ו אין שליח לדבר עבירה. אפשר דעד כאן לא קאמרי רש"י והתוס' דהיכא