גזע ישי רמח

על יואב שיעשה צוויו בזה היה שסבור שיואב לא ידרוש אכין ורקין היינו שסבור שאף שמ"מ אין לו ליואב למהר מעשיו בזה על סמך סברתו כי יש לו לחקור בדבר. מ"מ שלח לו דוד דבר זה על הספק דשמא יואב לא יתן אל לבו לחקור על הדבר ויחיש הר לקיים גזרתו וימית את אוריה כי זה הוא מבקש ומיהו כיון שעל יואב מוטל לחקור ולדרוש היטב בזה. מוצל אותו צדיק דוד המלך מחיובו בהאי טענה דדברי הרב וכו' דסבור הוא שיחקור וידרוש הדק היטב אם כן הוא הדבר ולא יעשה שליחותו בזה כיון דיודע יואב מיהא שההריגה שלא כדין דבר עבירה היא ופושע הוה יואב וידע שהוא ד"ע חשיב ואין שלד"ע. באופן דאפשר להוכיח מזה דבכה"ג ידע שהוא ד"ע חשיב ואין שלד"ע וכהצד הראשון שצדדנו. ומיהו עדיין יש לדחות הוכחה זו כי יש לקיים תירוצו של הרב שער המלך זל ומאי דאקשינן לעיל על תירוצו יש ליישב עיין לקמן סי' ק"ז

והנה הרד"ק זל כתב על האי קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון וז"ל ואע"ג דקי"ל בכל התורה כולה אין שלד"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הילכך כתיב ואותו הרגת כאילו הוא הרגו ואע"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש יכול אפי' לעבור ע"ד תורה ת"ל רק עכ"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ"ד ז"ל יע"ש. אשר מדבריו אלו אתה למד דכה"ג דיואב חשיב שוגג דלא ידע שהוא ד"ע ומיחייב שולחו וכהצד הב' שצדדנו. שהרי כתב שלכן כתיב ואותו הרגת כאילו הוא הרגו משום שלא כל אדם יודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין ולפיכך העונש על המלך. אלא שעיקר דברי הרד"ק זל תמוהים טובא וכאשר תמה עליו הרב שער המלך זל שם דא"כ מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא זה דואותו הרגת ומאי פריך הש"ס ואידך שאני התם דהיה מלך וכמ"ש הוא ז"ל. ותו דאף לפי דברי הרד"ק זל היינו משום דהוא מלך וחייב הוא לשמוע מצות המלך וכמ"ש זל. ולהכי אהני ה"ט דלא דריש אכין ורקין להיות העונש על המלך משום דבכל כה"ג דהוא סבור דחייב הוא ממצות התורה לשמוע דבר המלך אף שהיא לעבור ע"ד תודה הגם דמ"מ היה לו לחקור ולדרוש הדק היטב לא מיפטר המשלח מהעונש מפני כך מטעמא דאין שלד"ע כיון דמצות שמיעה לדבר המלך היא שמביאתו לידי מהירות לעשות גזרתו ולכן דינא הוה שיהא העונש על המלך דהוה ליה לאסוקי אדעתי' שקרוב לודאי שיחיש מהר לעשות מאמרו. אמנם בהדיוט ששולח שליח לעשות דבר איסור והשלי' יודע שגוף הדבר איסורא הוא אלא שסבור שבזה שהוא נעשה שלי' הותר האי איסורא לגביה. י"ל דאפי' לסברת התוספות בכה"ג פושע הוה וידע שדבר עבירה חשיב ואין שלד"ע כיון שיודע מיהא שגוף המעשה ההוא ד"ע ה א לא שטועה בדין וסבור דהשתא הכא בהאי מילת' היתר מעשה איסור זה והיה לו לחקור ולדרוש בלמודי הדק היטב קודם אם כן הוא כמו שהוא סובר דבהאי מילתא דהוא עושה למשלחו הותר איסור זה וכמו שצדד' בראשו'. סוף דבר דאכתי הדבר הזה שקול אצלי ולא מצא' כעת גילוי להכרי' וצרי' לי תלמוד ועמ"ש סי' ק"ז

ק"ח אין שליח לדבר עבירה. אפילו לשמאי הזקן דאמר בפ"ב דקידושין דהאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש משלחו חייב ולפי מאי דקאמר הש"ס בתחילה ולפי האי בעית אימא בתרא שם דמשלחו חייב בדיני אדם קאמר. לאו למימרא דחייב משלחו מיתת ב"ד ממש ככל הורג נפש בידו. דהא אי אפש' לדונו ולחייבו מיתת ב"ד משום דהתרא' ספק הוא שמא השליח לא יהרגנו. אלא מאי שולחו חייב דכונסין אותי לכפה כדין הורג במזיד בעדים בלא התראה. כ"כ הרב החי' קידושין קדמון שם בשם רבו ז"ל יע"ש

כי על פי זה אזלה לה הראיה ברורה שכתב הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל בספרו הבהיר נודע ביהודה מה"ק חא"ה סי' ע"ה דאפי' בלא ידע השלי' שהיא עבירה אין שלד"ע שלא כסברת התוס' וז"ל שם ונראה לי ראיה ברורה שאין חילוק בין השלי' ידע שהיא עבירה ובין לא ידע שהרי שם בקידושין ס"ל לשמאי הזקן דאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפ' ששולחיו חייב והיינו חייב מיתת ב"ד דללישנ' דאי בעית אימא הוא דאמרי' מאי חייב בדיני שמים. וא"כ כיון שחייב מיתת ב"ד קאמ' איך אפשר לדונו והא התראת ספק היא שמא לא ישמע לו השליח ואפי' בחבר שא"צ התראה מ"מ הוא עצמו ג"כ אינו יודע שבודאי ישמע לו השליח וצריך לומר דשם קאי דומיא דדוד ויואב שבודאי ישמע יואב לצווי המלך דאל"כ מחשב מורד במלכות. וא"כ מכלל דלא ידע השליח שהוא ד"ע דאל"כ אכתי הוי התראת ספק שמא לא ישמע לו ואינו מחוייב לקיים גזרת המלך בזה דדרשינן אכין ורקין. אלא ודאי דמיירי בלא ידע השליח ובזה מחייב שמאי הזקן מכלל דחכמים פטרי אפי' לא ידע השלי' שהוא ד"ע כיון שעכ"פ אינו דומיא דחצר דבע"כ מותיב ביה משא"כ אדם אי בעי לא עביד אף שיהיה מורד במלכות ובודאי יעשה מ"מ אי בעי לא עביד וכן מיקרי ב"ח אף שהוא שוגג א"ד ז"ל יע"ש. ולפי מאי דכתבנו בשם הר"ב החי' קידושין קדמון