גזע ישי רמו

ידע השליח שהוא דבר עבירה יש שליח. אם היינו דוקא בשהשליח סבור דהוא מילתא דהיתרא ולית ביה שום איסור כלל לעולם כה"ג דנתנו לבכורות בנו דהגנב אמר שהוא שלו והשליח כך סבור דהוא שלו ונמצא דאין בדבר ההוא דבר איסור כלל. אמנם היכא שיש בדבר ההוא דבר עבירה וידע השליח מהעבירה אלא דהוא סבור דלדידיה מותר לו בהאי עובדא דבר זה ואף דלאחריני אסיר וכן נמי גם לדידיה דבר איסור הוא בעלמ' אלא דהשת' הכא בהאי עובדא דעביד למשלחו לא אסיר ליה לדידיה. ומן הדין לדידיה השתא הכא נמי אסיר ליה דבר זה אלא שהוא טעה בחשבונו וסבור דלדידיה שרי. וכיון דהדבר הוא מילתא דאיסורא דידיע ליה להשלי' אף שהוא שוגג בזה שהוא סבור דלדידיה השתא הכא שרי ליה ולאו דבר עבירה הוא לדידיה. לא חשיב שוגג בכה"ג למימר דהוה שליח ומיחייב שולחו. דמאחר דיודע מיהא שדבר עבירה הוא הגם דהוא סבור דלדידיה הותרה עבירה זו בהאי עובדא מאיזו טעם וסברא דנראה לו להשליח שלדידיה היתרא הוא. לא הו"ל למיסמך אסברא דיליה למעבד לה להאי עובדא ועליו לחקור ולדרוש בלמודים הדק היטב לעמוד על בוריו שלדבר אם כן הוא הדבר כאשר הוא סבור דלדידיה שרי ליה בהאי עובדא איסור זה. ולא לעשות דבר שיש בו ד"ע לכולי עלמא וגם לדידיה איסורא הוא בעלמא אף לפי דמיונו דהשתא הכא בהאי עובדא לדידיה שרי. דדוקא בכה"ג דההיא דפ' מרובה דנתנו לבכורות בנו דהגנב אמר לו שהוא שלו הוא דחשיב שוגג משום דכיון דהמשלח אומר דשלו הוא אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ולא רמי עליה דשלי' לחקור ולדרוש אם הוא של משלחו דחזק' היא דשלו הוא כאשר אמר דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ובהא הוא דסברי התוס' ז"ל דחשיב שוגג גמור והוה שליח. אבל בכה"ג דהאי מילתא יש בו דבר איסורא וידע לה שליח אלא שהוא טעה וסבור דבהאי מילתא שרי ליה לדידיה האי איסורא לאו שוגג דלא ידע שהוא דבר עבירה חשיב דעליו לחקור ולדרוש בלמודים מפי ספרים וסופרים הדק היטב לדעת אם כן הוא הדבר כאשר הוא סבור ולא לעשות מעשה בדבר שיש בו דבר עבירה על סמך דעתו וסברתו דהוא בהאי עובדא שרי ליה איסור זה וכיון דהוא עביד גם להאי עובדא על סמך דעתו וסברתו ולא נתן אל לצו לדרוש ולחקור בלימודים הדק היטב להעמיד הדבר על בוריו לאו שוגג דלא ידע מהעבירה חשיב אלא פושע הוה וכידע שהוא ד"ע ועביד ליה דמי ואין שלד"ע. או דלמא גם בכה"ג שוגג ולא ידע מהאיסור חשיב והוה שליח ומיחייב שולחו לפי סברת התוס' ז"ל דלענין הא דאין שלד"ע בעינן שיהא השליח מזיד גמור דיודע שהוא דבר עבירה השתא הכא האי עובדא ואסיר ליה לעשותו והוא עושהו. אבל כל שהוא סבור דשרי ליה האי איסורא בהאי עובדא אף דבעלמא דבר עביר' היא ואסיר. לא ידע שהוא דבר עבירה חשיב ויש שלד"ע. דאף דלא היה לו למהר לעשותו ע"פ סברתו וסמיכ' דעתו אלא היה לו לחקור ולדרוש הדק היטב לעמו' על בוריו של ההיתר. מ"מ השת' הכא נמי דלא חקר ודרש בלימודים כיון דאיהו מיהא מה שעושהו הוה מפני סברתו דסבור דבהאי עובדא הותר לו איסור זה ודבר היתרא הוא עביד. לא ידע השליח שהוא ד"ע קרינן ביה והוי שליח ומיחייב שולחו לפי דעת התוס' ז"ל דבלא ידע יש שלד"ע

ולפום ריהט' נראה. דבכה"ג לאו לא ידע השלי' מהעבירה חשיב אלא כמזיד דידע שהוא דבר עבירה ועביד לה קרינן ביה ואין שלד"ע אפי' להאי סברא דהתוס' וכהצד הראשון שצדדנו בזה. ואמינא לה מכח מאי דאיכא לאקשויי על האי סברא דהתוס' ז"ל מהא דאמרי' פ' נגמר הדין דמ"ט בההיא דיואב שהרגו לאוריה אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופירש"י שהרג את אוריה במצותו יע"ש. הרי לך שיואב לאו פושע הוה אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמו' דבר המלך ואפי' לעבור על דברי תורה. וכ"כ התוס' שם בד"ה מ"ט קטלתיה לעמשא משום דהיה חושבו מורד במלכו' דלא דריש אכין ורקין והו"ל שוגג יע"ש. וא"כ איכא לאקשויי מאי פריך התם בפ"ב דקידושין גבי פלוגת' דשמאי הזקן באומר לשלוחו להרוג את הנפש דלשמאי חייב שולחו ולת"ק פטור וקאמר דטעמא דשמאי מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון ופריך ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון. ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהוא יואב שוגג היה וסבור שחייב הוא לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד"ת דלפי דברי התוס' בכה"ג יש שלד"ע. והא גופה קשיא לשמאי הזקן דמאי מייתי לחייב המשלח מהאי קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון. ואיברא דכתב הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל דיואב פושע חשיב משום דלא היה לו להרגו לאוריה ע"פ אגרת ששלח לו דוד וגם שהיה לו לדונו וכדכתיבנא דבריו לעי' בסס"י הקודם. מ"מ ממאי דקאמ' הש"ס דיואב מה שהרגו לאוריה שלא דרש אכין ורקין מוכת דשוגג הוה כיון דהוא סבור דכדין הוא עושה והיתר' עביד ולא עוד אלא שחייב הוא לשמוע מצות המלך: אך אי אמרי דכה"ג דיודע הוא השליח שהוא ד"ע אלא