גזע ישי רלט

אלא דאורחא דמילת' דקצירת שדות הוה ע"י פועלי' ואיך כתב בתר הכי להוכיח מהירוש' הלזה דבפועל גוי יש שליחות ויצא טעו'ן מכחו על הרב מהרימ"ט והריטב"א ז"ל. סוף דבר שדברי הר"ב מח"א והרב מהר"י אלגאזי ז"ל בהאי סברא דאמרי דבשכיר לא אמרי' אין שלד"ע משום דשכיר ידו כיד בעה"ב אחר המחילה רבה שדבריהם תמוהים מאוד בזה וליתא כלל להאי סברא אלא גם בשכיר אין שלד"ע. ואפילו בעבדו הכנעני דידו כיד רבו כבר כתבנו להוכיח לעיל בסימן הקודם דלא הוה שליח לרבו לד"ע משום דאין שלד"ע יעש"ב

כלל היוצא מהאמור דהא דאין שלד"ע הוה גם בשלי' הבא בשכרו אף שידו כיד בעה"ב וכן נמי בשותפין דהוה כשכירים זל"ז דהא דשכיר ופועל ידו כיד בעה"ב לאו למימרא שיהא מה שעוש' השכיר הפועל כעשאו הבה"ב בעצמו. ומינה נמי לאפוטרופוס של העניים דידו כיד העניים אפ"ה שייך גביה הא דאין שלד"ע ודלא כמ"ש הרב מח"א כנלע"ד ברור. ותו לא מידי

ק"ב אין שליח לדבר עבירה. היינו היכא דלא אנסו המשלח שיעשה שליחותו. אבל אם המשלח אנס את השלי' והפחידו בדברים מיחייב שולחו. כ"כ הרב מהר"מ די בוטון ז"ל הביאו הרב כנה"ג ז"ל בח"מ סי' קפ"ב הגהת הטור אות כ"ב. וספר הרב מהר"מ די בוטון ז"ל כעת אינו מצוי אתי לעיין בו למען דעת מנין לו להרב ז"ל חילוק זה. ומה שנראה הוא שהרב ז"ל דקדק כן ממאי דקאמר רב סמא פ"ק דב"מ ד"י ע"ב היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב ביה מיחייב שולחו. וסובר הרב מהר"מ די בוטון ז"ל דמינה להיכא דהמשלח אנס השלי' והפחידו בדברי' דליכא למימר אי בעי עבידאי בעי לא עביד דבע"כ מצד האונס והפחד שאונסו משלחו ומפחידו בדברי' הוא עביד וכחצ' דבע"כ עביד דמי דמיחייב שולחו. זהו הנראה בטעמו של הרב ז"ל

האמנם לדידי חזי לי לפענ"ד דגם באנס המשלח להשליח והפחידו בדברים לא מיחייב שולחו אלא שלי' חייב דאין שלד"ע אף בכה"ג דלא כהרב מהר"מ די בוטון ז"ל דדוקא חצר דאינו בן דעת ולא עביד מידי והמשלח איהו דמותיב ביה ולא שייך בשום צד לומר בחצר דאי בעי לא עביד הוא דמיחייב בעל החצר שולחו. אבל אדם דהוא בן דעת ואיהו עביד להמעשה ואי בעי לא עביד אפי' שאנסו משלחו והפחידו. אי בעי עביד אי בעי לא עביד קרינן ביה ואין שלד"ע. וכן מוכח נמי מדברי הרא"ש ז"ל שם שכתב דהלכה כרב סמא הילכך לא משכחת שלי' לד"ע אלא בחצר ע"כ יע"ש. הנה שכתב הרא"ש דלהאי לישנא דר"ס דקאמ' היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב ביה מיחייב שולחו. לא משכחת לה שליח לד"ע אלא בחצר. ואם איתא דגם באדם אם אנס אותו משלחו והפחידו בדברי' שולחו מיחייב כמו בחצר וכדכתב הרב מהר"מ די בוטון ז"ל איך קאמר הרא"ש ז"ל דלא משכחת לה שלד"ע אלא בחצר. אלא מבואר דקושטא הכי הוה דדוקא בחצר דבע"כ עביד דלא שייך ביה למימר אי בעי לא עביד בשום צד הוא דהוה שלי' אפי' לד"ע אבל אדם דהוא בר דעת ובעל בחירה ושייך גביה למימר אי בעי לא עביד בשגם המשלח אנסו והפחידו בדברים לא הוה דומיא דחצר ולא מיחייב שולחו

איברא דלפי מ"ש התוס' ז"ל שם בפ"ק דב"מ ד"ה אי בעי לא עביד דהיכא דשלי' שוגג דלא ידע שהוא דבר עבירה הו"ל כחצר דבע"כ מותיב ביה יע"ש. היה נראה לפום ריהטא דה"ה כשהשלי' אנוס דאנסו המשלח והפחידו בדברי' דכחצר דבע"כ מותיב ביה הוה. דהא לפי דברי התוס' לאו דוקא חצר דלא כהרא"ש ז"ל דכתב דלא משכחת לה לרב סמא שלד"ע אלא בחצר. אלא דגם באדם משכחת שלד"ע כבחצר וכגון דהאדם השלי' הוא שוגג דלא ידע שהיא דבר עבירה דכיון שאין השלי' יודע שהוא דבר איסור הו"ל כחצר דבע"כ מותיב ביה. וא"כ י"ל שפיר דה"ה נמי כשהשלי' אנוס דהמשלח אנס אותו והפחידו בדברים דהוה כחצר דבע"כ מותיב ביה. ואפשר דכל חיליה דמר הרב מהר"מ די בוטון ז"ל בהאי סברא דיליה הוה מכח האי סברא דהתוס' הנז'

האמנם לפענ"ד נראה דאפי' לפי דעת התוס' ז"ל דכשהשליח שוגג דלא ידע שהוא ד"ע דהו"ל כחצר דבע"כ מותיב ביה. בכה"ג דהמשלח אנס את השלי' והפחידו בדברים לאו כחצר הוה ואין שלד"ע. דדוקא בשהשליח שוגג דלא ידע שהוא ד"ע הוא דסברי רבנן התוס' דהו"ל כחצ' דבע"כ מותיב ביה. והיינו משום דכיון דאין השליח יודע מן האיסו' וסבור דהוא דבר התר ודאי שיעש' שליחותו וכיון שהמשלח יודע שהשליח ודאי שיעשה שליחותו מפני שסבור הוא דדבר היתר הוא. שפיר הו"ל בחצר דבע"כ מותיב ביה ולא שייך בכה"ג למימ' דה בעי עביד ואי בעי לא עביד דאף דאי בעי לא עביד מ"מ כיון דדבר היתר הוא אמאי לא יעביד כי היכי דנימא ביה דאי בעי לא עביד ולכן הא ודאי דעביד