גזע ישי רלז

שלד"ע. אלא מדריבה רחמנא חצר משום שליחות ע"כ דרבוי דרבי קרא דעל כ"ד פשע לאו לרבוייא עבדו הוא דאתא ומשום דהוא כפוף ובע"כ עביד דא"כ רבוייא דחצר דמשום שליחות גבי גניבה ל"ל. ועל כרחך דרבוי דעל כ"ד פשע דגבי שליחות יד לרבות שליח דעלמא אתא למימרא דגבי שליחות יד יש שלד"ע ושפיר י"ל דעבדו הכנעני הוא כחצר והוא בכלל האי רבוייא דרבי רחמנא בחצר דהוה שליח אפי' לד"ע משום דבע"כ עביד חשיב. ולהכי שפיר אמרו ב"ה דעל כ"ד פשע ריבה שליח ומאי דנקטי ב"ה בדרשתם אומר לעבדו ולשלוחו י"ל דעבדו העברי הוא דקאמרי דלאו בע"כ עביד חשיב דאין עבד עברי כפוף לרבו כעבד כנעני והוא ככל שליח דעלמא ואורחא דמילתא נקטי ב"ה עבדו נמי דמסתמא שאומר לעבדו שהוא אצלו עבד לשמשו לשלוח יד. באופן דהא נמי לאו ראיה היא

גם מאי דמייתי הרב מהריט"א ראייתו האחרונה ממ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב דה' רוצח. אחר המחילה רבה דבריו תמוהים בראייתו הלזו דהרי הרמב"ם ז"ל שם בהלכות רוצח לאו מה"ט דאין שלד"ע אמרה להאי מילתא אלא מייתי לה מדרשה דקרא דשופך דם האדם דמו ישפך שכ"כ שם כל ההורג חבירו בידו כגון שהכהו בסייף כו' הואיל והרגו מ"מ הוא בעצמו ה"ז נהרג בב"ד אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו חיה וכן ההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ומניין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שלי' וכו' מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים עכ"ל הרמב"ם ז"ל יע"ש. הנה דהא דהשוכר הורג להרוג את חבירו או שלח עבדיו דאינו חייב מיתת ב"ד אלא חייב בידי שמים מייתי לה מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך דכשהוא באדם דהיינו האדם הוא בעצמו בידו הוא דדמו ישפך במיתת ב"ד לאפוקי הורג ע"י שליח. וא"כ מאי מייתי הרב מהריט"א ז"ל מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דגם בעבדו אין שלד"ע. סוף דבר שראייתו זו מדברי הרמב"ם ז"ל נמי לאו ראיה היא כלל. ומה שיש להעי'ר על עיקר דברי הרמב"ם ז"ל דה' רוצח הנז' עיין לקמן סימן ק"ז מה שכתבתי שם בס"ד. באופן דכל הני ראיות דמייתי הרב. מהריט"א ז"ל דגם בעבדו אין שלד"ע. אחר המחילה רבה דלאו ראיות נינהו כלל לפענ"ד. אמנם מאי דכתיבנא אנן להוכיח דגם בעבדו אין שלד"ע מהסוגיא דב"ק דנ"א בההיא דבור שלשני שותפין דפריך הש"ס בור של שני שותפין היכא משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד"ע וכו' כאמור לעיל נראה שהיא ראיה נכונה. ולעיקר הקושיא דהקשה הרב מהריט"א ז"ל על דברי התוס' חצוניות ז"ל עיין מ"ש לקמן סי' ק"ט

כלל היוצא מהאמור דגם בעבדו ואשתו דהם כפופים לבעליהם לא חשיב דבע"כ עבדי ושייך בהו נמי הא דאין שלד"ע. ותו לא מידי. ועיין בסמוך ובסי' שאחריו. וכ"כ בפשיטות הרדב"ז בחדשות ח"ב סס"י תש"א דאף באשתו אין שלד"ע. יע"ש והוא פשוט וברור

ק"א אין שליח לדבר עבירה. הא דאין שלד"ע היינו בשליח דלאו שכיר הוא אבל אם שכיר הוא בא בשכרו דשכרו משלחו לעשו' דבר עבירה. לא שייך גביה למימר אין שלד"ע דפועל ידו כיד בעל הבית וכעשאו בעה"ב עצמו בידו הוה. ומה"ט נמי אפוטרופוס של עניים כיון דיד אפוטרופוס כיד הענים לא שייך גביה לומר אין שלד"ע. כ"כ הר"ב מח"א ז"ל סוף הלכות שותפין דנ"ח ע"ב שכתב שם על שותפין שהתנו שגם גניבה שיגנבו יהא בשותפות והגביה שותף אחד הגניבה לדעתו ולדע' חבירו קנה חבירי דכיון דקי"ל דשותפין שכירים זה לזה וכפועל דמי כל שהגביה השותף כאילו הגביה הוא עצמו דמי דקי"ל יד פועל כיד בעה"ב כדאמרי' פ"ק דב"מ והתם לאו מדין זכיה הוי דקאמר שם דאפי' למ"ד המגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו פועל שאני דידו כיד בעה"ב וכאלו הגביה בעה"ב דמי. ומה"ט כתב ר"ח דאפוטרופוס של יתומים שתפס בשביל יתומים מועיל ואפי' במקום שחב לאחרים משום דידו כיד היתומים ובמקו' אחר הארכתי בזה והבאתי ראיה לזה מהא דאמרי' פ"ק דקידושין גבי קנין אגב דאיבעיא לן שדה לאחר ומטלטלין לאחר מהו ומייתי מעובדא דר"ג דא"ל לרע"ק ומ"ע נתון לרע"ק כדי שיזכה לעניי' ומקומו מושכר לו ודחי שאני רע"ק דכי יד עניים דמי כיון דגבאי הוא. וע"פ הדברים האלו איכא לישובי דינו של הריב"ש ז"ל שכתב דכל שבא הרבית ליד האפוטרופוס זכו בו עניים ואעפ"י שאין שלד"ע מ"מ אפוטרופו' שאני דידו כיד העניים וכ"כ המרדכי בפ"ק דבתרא גבי מעמד שלשתן יע"ש א"ד ז"ל יע"ש. אשר מפורש יוצא מדברי הרב ז"ל דבשכיר לא אמרי' אין שלד"ע וכן בשותפין זה לזה משום דשותפין נעשו שכירים זה לזה וכפועל דמי ופועל