גזע ישי רלו

כר"מ דדאין דינא דגרמי דקתני ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו לפי שגרם להפסיד לו. ואור"י דנשח' על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שוחטו בידים עכ"ל התוס' חצוניות. וכתב ע"ד הרב מהריט"א ז"ל והיותר תימא במה ש שתירצו דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהו"ל כמו שוחטו בידים כיון דקי"ל אין שלד"ע ולענין מזיק ע"י שליח נמי פטור כדאמרי' פ' האיש מקדש דמ"ב הא דתנן השולח את הבערה ביד חש"ו פטור כו' שלח ביד פקח פקח חייב ואמאי נימא שש"א כמותו. ומשני שאני התם דאין שלד"ע. ואין לומר דאם צוה לעבדו או לאשתו שכפופים לעשות צוויו שאני דבפ"ק דב"מ ד"י ע"ב גבי חצר אמר רבינא היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דשליח ב"ח וכו' ופריך אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לו ה"נ דמיחייב שולחן ומשני אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי. ר"ס אמר כי אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד וכו' לאפוקי חצר דבע"כ מותיב. ופסקו הפוסקים כר"ס וכמ"ש הרא"ש שם וכ"כ הנ"י בשם הרא"ה והר"ן יע"ש. וא"כ י"ל דהמצוה לעבדו ולאשתו כיון שכפופין לעשות צוויו המשלח חייב כיון דלגבי דידהו לא שייך לומר אי בעי עביד וכו' דבע"כ עושי' צוויו. דהא ליתא דלא שייך זה אלא בחצר דאין בו דעת ובע"כ עביד אבל בעבד ואשה אף דכפופים מ"מ יכולים להשתמט ממנו שלא לעשו' צוויו מטעם דברי הרב כו'. ויש להביא ראיה לזה דהא אמרי' התם מאי בינייהו ומשני א"ב כהן דאמר לישראל כו' ואם איתא אמאי לא אמרינן נמי דא"ב אומר לעבדו או לאשתו צאו גנבו לי דלרבינ' כיון דבני חיובא נינהו לא מיחייב שולחן ולר"ס כיון דבע"כ עבדי מיחייב שולחן. ועוד יש לדקדק כן מההיא דאמרי' פ' האיש מקדש גבי שליחות יד דיש שלד"ע אמרו ב"ש לב"ה א"כ על כל דבר פשע ל"ל שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו מניין ת"ל ע"כ דבר פשע ע"כ ואם איתא דיש סברא לומר דבעבדו דכפוף לו יש שלד"ע משא"כ בשליח אחר לדעתיה דר"ס. א"כ מנ"ל לב"ה ללמוד מקרא דע"כ דבר פשע דיש שלד"ע אפילו בשליח הא י"ל דלא חדית לן קרא אלא בעבדו דכפוף לו ולא שייך לומר אי בעי עביד ואי בעי לא עביד דאע"ג דר"ס מסברא קאמר לה מ"מ י"ל דהיינו דוקא גבי חצר דאי אפשר לאשתמוטי כלל אבל גבי עבדו דבן דעת הוא ויכול לאשתמוטי מיני' סד"א דאין שלד"ע לזה איצטריך קרא ללמד דכל שהוא עבדו כחצרו דמי ויש שלד"ע אבל בשלי' אחר שאינו עבדו מנ"ל. ועו' דאם איתא דעבדו הוא כדין חצרו למה נקטי ב"ה בכלל דרשתם דקרא דעל כל דבר פשע אמר לעבדו ולשלוחו הא עבדו לא איצטריך רבוייא דקרא כיון דבחצרו הוא ולא איצטריך קרא כי אם לשלי' שאינו עבדו. ומדנקטי ב"ה עבדו ושלוחו ש"מ דשניהם שוים ודין אחד להם. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ב מה' רוצח דין א' שכתב וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו חייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד הרי שכתב דע"י עבדיו נמי אין שלד"ע עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב להוכיח גם הרב ז"ל בראיות מהש"ס אחת ושתים ושלש ואת רב'ע מדברי הרמב"ם ז"ל דגם בשולח עבדו אין שלד"ע

האמנם לדידי אחרי המחיל' רבה כל ראיותיו לאו ראיות נינהו. דהנה מאי דמייתי בראשונה ממאי דלא אמרו בפ"ק דב"מ דאיכא בינייהו האומר לאשתו ולעבדו צאו וגנבו לי דלרבינ' כיון דבר חיובא נינהו לא מיחייב שולחן וכו'. הא ודאי לא שמיה מתיא כלל דאיכא למימ' דכל דבע"כ עביד גם לרבינא שולחן מי חייב אף דהוא ב"ח ור"ס הוא דפליג אסברא דרבינא דאמר דכל דלאו ב"ח מיחייב שולחן אפי' בדלא עביד בע"כ. אבל במאי דקאמר רב סמא דהיכא דבע"כ עבי' מיחייב שולחו. אי גם בעבדו ואשתו כיון דבע"כ עבדי מיחייב שולחן לר"ס אע"ג דבני חיובא נינהו ה"נ לרבינא דינא הכי הוה. ולהכי לא קאמר הש"ס דהא איכא בינייהו וזה פשוט. גם מאי דמייתי ראיה שנית מהא דפ"ב דקידושין גבי שליחות יד דיש שלד"ע דקאמרי ב"ה בדרשתם דקרא דעל כ"ד פשע אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו מנין כו'. הא נמי לאו ראיה היא דהא ריבה רחמנא חצר משום שליחות גבי גניבה לרבינ' להכי כתב רחמנ' להאי רבוייא דחצר לאשמועינן דהיכא דשלי' לאו ב"ח יש שלי' לד"ע ולר"ס לאשמועי' היכא דבע"כ עביד יש שלד"ע וכמו שכתב רש"י ז"ל שם די"א ריש ע"א ד"ה ומר סבר לא ילפינן ממונא מאיסורא כו' והתוס' בב"ק דס"ה ע"א ד"ה אין לי והנ"י בפ"ק דב"מ שם והרמב"ן ז"ל הביא דבריו הר"ב בס' א"ז שם וכתבתי דבריהם לעיל בסי' צ"ה יע"ש. וכיון שכן ליכא למימר דהאי רבוייא דעל כ"ד פשע דגבי שליחות יד אתא לרבוייא עבדו משום דבע"כ עביד כדכת' הר' מהריט"א ז"ל דא"כ ל"ל רבוי דחצר משום שליחו' גבי גניבה למימרא דחצר דבע"כ עביד יש שלד"ע. הא רבי רחמנא עבדו דהוה שלד"ע מה"ט דע"כ עביד מדכתיב על כל דבר פשע ואע"ג דעבדו מצי לאשתמוטי מיניה וכ"ש לחצר דלאו בר דעת הוא דודאי בע"כ עביד דהוה