גזע ישי רלה

הא דאמרי' התם בפ"ק דב"מ מאי בינייהו א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן וכו' וכתבו הרמב"ן. והר"ן ז"ל הביא דבריהם הר"ב בס' א"ז שם דהא דקאמר א"נ איש דאמ' לאשה אקפי לי קטן משום דגדול כיון דניקף אסור ובר חיובא הוא ואי אפשר לזה להקיף שלא מדעתו לא מיחיי' שולחן לכ"ע דכיון דאי בעי גדול לא עביד לאו שליחותיה דמשל' עביד אלא שליחותיה דניקף עכ"ד ז"ל יע"ש. אמנם רש"י ז"ל שם פי' דהא דנקט קטן משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה יע"ש. וכ"כ התוס' ז"ל שם ד"ה אקפי לי קטן דה"ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שבגדול לא יניח עצמו להקיף כו' יע"ש. אשר מבואר יוצא מדברי רש"י והתוס' דלרבינא גם בכה"ג דהגדו' עביד להאי איסורא והוא בר חיובא ואי בעי לא עבי' אפ"ה מיחייב שולחה כיון דהאש' המקפת להגדול בשליחותו דמשלחה שליחותיה דמשלחה עבדה ולא שליחותיה דהגדול הניקף ומיחייב שולחה. דלא כמ"ש הרמב"ן והר"ן ז"ל. גם הרמב"ן ז"ל בתחילה כתב כדברי רש"י והתוס' זל דמשום דמסת' הגדול לא שביק דלאו ברשיעי עסקינן. ושוב כתב לאידך סברא הנז"ל בלשון ואיכא למימר וכו'. אבל הר"ן זל כתב בפשיטות גמור דבכה"ג גם לרבינא לא מיחייב שולחה

ולכאורה איכא לאקשויי על האי סברא דהרמב"ן והר"ן זל מהא דקאמר הש"ס א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ללישנא דאמר היכא דשלי' לאו ב"ח הוא מיחייב שולחו ה"נ שלי' לאו ב"ח הוא ומיחייב שולחו. והשתא אם איתא להאי סברא דהרמב"ן והר"ן זל. הא בכהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה הוה נמי דכוותה דאיש שאמר לאשה אקפי לי גדול דכתבו ז"ל דכיון דהגדול עביד איסורא וב"ח הוא ואי בעי לא עביד לא מיחייב שולחה. וה"נ הוה כהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה דאף דישראל השלי' לאו ב"ח הוא. מ"מ הרי האשה הגרושה שהוא מקדשה להכהן משלחו איהי עבדה להאי איסורא דלא יקח ובת חיוב' היא באיסור זה דכשם דכהן מוזהר על איסור קיחה דגרושה ה"נ מוזהרה האשה גרושה שלא להתקדש כהן דלעונשין האיש והאש' שוין וכמ"ש הרמב"ם זל פי"ז מה' א"ב וכיון דאי בעיא האשה לא עבדה לא מיחייב שולחה אפי' לרבינא ואיך קאמר הש"ס דאיכא בינייהו כהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרו'. ונראה דלאו קושיא היא כלל דשאני ההיא דאיש שאמר לאשה אקפי לי גדול דכי מקיפה ליה להגדול אף דהאשה לאו שליחותיה דהאיש משלחה עביד מה שעשתה עשוי והאיסור נעשה דהרי הקיפה להגדול ועשה הגדול איסור ויש למימר שפיר להאי סברא דאמרי רבנן הרמב"ן והר"ן דכיון דהגדול עושה איסור וב"ח הוא ואי בעי לא עביד הרי השלי' לאו שליחותיה דמשלחו עביד לא שליחותי' דהגדול כיון דכי הוא ניקף עביד איסורא עכ"פ. משא"כ בכהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה דעיקר מעשה הקידושין תלויין בדעתו ושליחותו של הכהן משלחו דאי ישראל השלי' מקדש' בלא שליחותו דכהן המשלח אף שיעשה מעשה הקידושין שליחותה דהאש' גרוש'. לא עביד ולא מידי ואין שם קידושין כלל וליכא שום איסור בהני קידושין דמקדש' השלי' להכהן כיון דלאו שליחותיה דהכהן עביד. וא"כ לא שייך כלל למימר בזה דכיון דאשה נמי ב"ח היא ואסיר לה להתקדש לכהן ולכן אי בעיא לא עבדה ולאו שליחותי' דכהן המשל' עביד אלא שליחותה דאש' גרוש' המתקדשת עביד. דא"כ ליכא שום מעשה קידושין כלל וכדי שיהיו שם קידושין ע"כ שהוא שליחותי' דכהן משלחו עביד ולא שליחות' דהאש' המתקדשת. ולכן קאמ' שפיר דאיכא בינייהו כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרוש' וזה פשוט

ק' אין שליח לדבר עבירה. יש להסתפק באומר לעבדו הכנעני לעשות לו דבר עביר'. אי אמרינן ביה הא דאין שלד"ע. דאפשר דבעבדו הכנעני כיון שהוא כבוש תחת רבו בעל כרחו העבד השלי' עביד חשיב וכחצר דמי דאפי' לרב סמא חצר כיון דבע"כ עביד יש שלי'. או דילמא שאני חצר מעבד דעבד אף שהוא כפוף תחת רבו יכול הוא להשתמט ממנו שלא לעשות צווי רבו בזה מה"ט דדברי הרב כו'

ונלע"ד דגם בשולח עבדו הכנעני אין שלד"ע. ואמינא לה מהא דגרסי' בב"ק דנ"א ע"א בור של שני שותפין היכא משכחת לה אי בדשוו שלי' כו' אין שלד"ע יע"ש. והשתא אם איתא דבעבדו הכנעני כיון שהוא כבוש תחתיו לא אמרינן אין שלד"ע ומיחייב רבו שולחו. א"כ הא משכחת לה שפיר בור של שותפין דליחייבו בכה"ג דהוו להו להני תרי שותפי עבד כנעני בשותפות וצווהו שניהם גם יחד לעבדם הכנעני ושוו ליה שלי' לכרות דליכא ביה למימר אין שלד"ע. אלא מוכח להדיא דגם בעבד כנעני לרבו אינו שלד"ע

וחזיתיה להרב מהריט"א ז"ל בספרו הבהיר הלכות יו"ט דקי"ג ע"ג שהביא בשם הר"ב בש"מ למסכת בכורות כ"י שכתב בשם תוס' חיצוניות עלה דפריך הש"ס התם בבכורות דכ"ח לימא תנן כר"מ וז"ל תימא לר"י דע"כ אתיא