גזע ישי רכז

לו אשה גרושה מיקרי שלי' ב"ח דהא נמי דכוותה כיון שגם השלי' מוזהר על איסור בל יחל יע"ש. ואחר המחילה דהא ליתא אלא בכה"ג לא מיקרי שלי' בר חיובא כיון דלא עביד עתה השלי' בהתעסקו בקידושי אשה זו לחבירו שום איסורא כלל וכהן דאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה שאני כאמור ומדובר. כנלע"ד ותו לא מידי

צ"ח אין שליח לדבר עבירה. נסתפקתי בהא דאין שלי' לד"ע היכא דשלי' בר חיוב' והשלי' חייב. היכא דהמשל' בר חיוב תשלומין בהאי איסורא וכי עביד לה ע"י שלי' נהי דלענין איסורא גם השלי' ב"ח הוה דאיהו נמי איסורא עביד מ"מ לענין חיוב תשלומין להניזק לאו בר חיוב' הוה השלי' בתשלומין מדינא דאף דאית ליה לשלי' נכסי לאתשלומי ניזק מיני' לא מצי ניזק לאשתועי דינא בהדיה ולאשתלומי דמי נזקו מיניה דמדינא פטו' הוא השלי' בתשלומין בדבר זה מאיזו טעם שיש בו בדבר ההוא דלא מיחייב השלי' בתשלומין. אי חייב המשל' לשלומי ליה לניזק דמי נזקו ולא מיפטר מהניזק מהאי טעמא דאין שלד"ע. דאפשר דה"ט דאין שלד"ע לא מהני לחייבו להשלי' בתשלומין ולא למשל' אלא כי הוה השלי' ב"ח דתשלומין דמצי הניזק לאשתלומי מיניה דהשלי' דמי נזקו ואינו מפסיד וכיון דמצי הניזק לאשתלומי מיניה דהשליח. לא מיחיי' המשל' בתשלומין ולא מצי הניזק לאשתועי דינא גביה דהמשל' דבא טעון ומיפטר נפשיה מיניה דהניזק בהאי טענה דדברי הרב וכו' והיה לו שלא לעשות. ונפקא מינה שאף שלא יהא לו נכסי להשלי' לאשתלומי הניזק מיני' לא מיחייב המשל' לשלומי לניזק כיון דשלי' בר חיובא בתשלומין הוא מדינא אלא דהשתא מיהא לית ליה לשלומי וכיון דאפשר שיבואו לו נכסים בכל עת לאו מפסיד הניזק חשיב ולא מיחייב המשל' לשלומי אבל למפטריה להמשל' מלשלומי להניזק דמי נזקו אף היכא דהשלי' לאו ב"ח דתשלומין הוא מדינא ואפי' בדאית ליה נכסי דלא מצי הניזק כלל לאשתועי דינא בהדיה. לא אמרינן אין שלד"ע למיפטריה להמשל' נמי מלשלומי ויפסיד הניזק דמי נזקו. דאין שלד"ע לחייב השלי' לשלם ומיפטר המשל' ממילא כיון דמשתלם הניזק מהשליח אמרינן. אבל אין שלד"ע למיפטרי' להמשלח גם היכא דהשלי' לאו ב"ח בתשלומין הוא מדינ' ויפסיד ניזק דמי נזקו לא אמרי'. או דילמ' גם בכה"ג מיפטר משל' משו' אין שלד"ע

ולפום ריהטא נרא' דבכה"ג לא מיפט' המשל' ואמינ' לה ממאי דפריך הש"ס פ"ק דב"מ על' דאמר רבינא כי אמרי' אין שלד"ע היכא דשלי' ב"ח אצל בחצר דלאו ב"ח הוא מיחייב שולחו. ופריך הש"ס אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמיחייב שולחן. ומשנינן אמרת אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי דתנן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבים לשלם יע"ש. ופירש"י ז"ל ב"ח הוא שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור השולח דאמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא היה לו לעשות ע"כ. ועל מאי דפריך הש"ס מאומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו ב"ח נינהו וכו' פירש"י דלאו בני חיובא הוא לשלם כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין ע"כ יע"ש. ואיכא לאקשויי טובא לפום ריהטא בהך סוגיא דמאי האי דפריך הש"ס על רבינא דבעי שלי' ב"ח אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמיחייב שולחן. הא כל עיקר טעמא דהיכא דשלי' ב"ח הוא אין שלד"ע ולא מיחייב שולחו הוה משום דכיון דאף הוא מוזהר על הדבר אמרינן ליה דברי הרב וכו' והיה לו שלא לעשותו דמה"ט הוא דמיפטר שולחו היכא דשלי' ב"ח הוא וכדפרש"י ז"ל עלה דאמר רבינא להאי מילתא דהיכ' דבר חיובא הוא אין שלד"ע כנז'. וכיון שכן אשה ועבד נמי נהי דפטורין מלשלם וכדתנן והם שחבלו באחרים פטורין מ"מ באיסו' דלא תגנוב גם אשה ועבד בני חיובא נינהו דהרי גם הם מוזהרין על לאו דלא תגנוב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתור' ועבד דינו כאשה לכל מילי. וא"כ הרי גם אינהו בני חיובא נינהו ואמרי' להו דברי הרב וכו' והיה להם שלא לשמוע להתלמיד ולגנוב ואין שלד"ע ומיפטר שולחן. ואיך קאמר הש"ס אלא מעת' אשה ועבד דלאו בני. חיובא נינהו מיחייב שולחן. והיותר קשה: על מאי דשני לה הש"ס להאי פירכ' אמרת אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי דתנן נתגרש' האש' וכו'. אשר מוכח גם מהאי שנוייא דאי לא הוו חייבין בתשלומין מדינא לעולם ואפי' בדהוו להו לשלומי לאו בני חיובא הוו מיקרו והיה שולחן מיחייב. והוא תימא הא עכ"פ אף הם מוזהרין על לאו דלא תגנוב מיהא וא"כ בני חיובא נינהו ואמרינן להו דברי הרב כו' דהוא עיקר הטעם דבר חיובא ואין שלד"ע. ואמאי הוצרך הש"ס למי' דבני חיובא משום דמדינא בני חיובא דתשלומין נמי נינהו

תו קשיא טובא על המקש' דפריך להאי פירכא אלא מעתה האומר לאש' ועבד צאו וגנבו לי דלאו בני חיובא נינהו וכו'. דמאי הוה ס"ד דהמקש' דפריך הכי. ואטו לא ידע דהא דעבד ואשה דפטורין מלשלם לאו משום דלאו בני חיוב בתשלומין נינהו לא משום דהשתא לית להו לשלומי