גזע ישי רכד

חטאו דגניבה תשלומי ד' וה' וא"כ כי גנב ונתן לאחר לטבוח הנה השלי' בטביחה זו איהו דעביד לאיסור זה דגנבה דהוא מפקה לה לבהמה בטביחה זו מרשות הבעלים לגמרי דהוא השנות החטא של משלחו אם היה הוא עצמו טובחה נמי ונמצא דחטא של השליח הוה מן אותו החטא עצמו עצמו דהמשל' ומינו הוא דהיינו חטא של גניבה וגם הוא חלק מחטאו של משל' ולכן הגם שהשליח לא מתחייב חיוב תשלומי ד' וה' בטבי' זו כאשר היה מתחייב משלחו אם היה טובחו נמי הוא עצמו כיון שהשליח לא גנבה בתחילה ובראשונ' מבית הבעלים. מ"מ כיון דעביד איהו נמי בטבי' זו להאי איסורא דגניבה והיא חלק מחטאו של הגנב הראשון משלחו שבעבורו בא עיקר חיובו דהמשל' בתשלומי ד' וה' דהיא על השנו'ת חטאו דגניב' והטביח' היא עיקר גמר מעשה איסור גניבתו של המשל' להתחייב על חטאו דד' וה' מיקרי שפיר השלי' ב"ח בהאי איסורא דגניבה דעביד בטביחה זו דהוא חוזר ושונה חטאו של גניבה של משלחו. כיון דגם השלי' חוטא הוא בטביחה זו חטא זה עצמו של איסור גניבה. אלא שלגבי משלחו הוה טביחה זו חטא של גניבה שנוי דשנה בחטאו של איסור גניבה פעם ב' ולגבי השלי' איסור גניבה פעם אחת היא. אמנם הוא מן אותו החטא עצמו וממינו של חטאו דהמשל' והוא חלק ממנו. ולהכי שפיר מיקרי שלי' בר חיובא דההיא עבירה עצמה דמשלחו כיון דבין המשל' ובין השלי' תרוייהו עבדי האי איסור' דגניבה אלא שלהמשל' הוה איסור זה כפול אצלו בטביחה זו ולהשלי' אינו חטא כפול. ושפיר קאמר עלה הש"ס התם בב"ק וכי שלי' חוטא ושולחו מתחייב. משא"כ בהאי איסורא דלפני עור דעבר הישראל כי מקדש אשה גרושה לכהן משלחו דאין לאיסור זה שום ענין כלל להאי איסור' דמוזהר עליה הכהן משלחו בקידושיה דלא מינה ולא מקצתה דהעבירה דמשלחו הוא אלא הוא איסורא אחרינא לגמרי מאי דעביד השלי' במאי דמקדשה להכהן משלחו דהשלי' עביד איסור דלפני עור דהוא איסור כולל דכל איסורין ומשלחו איסורו הוא איסור קדושה דכהן דמוזהר על גרושה בלאו דלא יקח. ולהכי כתבו התוס' והרמב"ן והריט' ז"ל שפיר דלא מיקרי ישראל השלי' בר חיובא משום האי איסורא דלפני עור כיון שאם מקדשה לעצמו לא עביד להאי איסורא דלא יקח דהוא האיסור שמוזהר בו משלחו. כנלע"ד פשוט וברור בדעת התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל

כי על פי הבא'ר תמהני טובא על הגאון המפורסם מהרי"ח לנדא ז"ל שראיתי בספרו הבהיר נודע ביהודה מה"ק חא"ה סי' ע"ה שכתב דמי שעושה שליח לגרש אשתו בעל כרחה דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ מיקרי השלי' בר חיוב' כיון דשייך בשלי' נמי איסור זה דחרגמ"ה שלא יגרש את אשתו בע"כ. והוכיח כן מההיא דטביחה ע"י שלי' דאי ס"ד דבעינן שיהא ב"ח לאותו דבר עצמו שנעש' עליו עתה שלי' א"כ היכי מקשו בגמ' בטבי' ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב וכי השלי' ב"ח הוא לגבי אותו השור ד' וה' והרי הוא לא גנב וא"כ לרבינא לא מקשה מידי וכו' ועוד דלרבינא קרא ל"ל בטבי' או לרבות השליח אלא ודאי דזה מקרי בר חיובא שאף שעל טביחה דשור שגנב חבירו אינו חייב ד' וה' מ"מ אם הוא יגנוב שור ויטבחנו חייב מקרי בר חיובא א"ד ז"ל יע"ש. ודבריו תמוהים לפענ"ד דהא אדרבה ממקו' שבא להוכיח הוכחתו הלזו והיא ממאי דפריך הש"ס בב"ק גבי טובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב. משם מוכח כל בתר איפכא דבעי' שיהא השליח ב"ח לאותו דבר עצמו שנעשה עליו עתה שליח. דבכן אתי שפיר הא דקאמר הש"ס להאי פירכא דיליה בהאי לישנא דוכי זה חוטא וזה מתחייב והיינו דהשליח בטביחה זו חוטא הוא חטא זה עצמו שבו מתחייב משלחו בד' וה' דהיינו חטא דאיסור גניבה וחשיב ב"ח דאותה העבירה עצמה שמוזהר בה משלחו דהיינו חטא דאיסור גניבה. דאי כדברי הגאון ז"ל לא שייך למיפרך להאי פירכא דפריך הש"ס עלה מהא דקי"ל אין שלד"ע כה"ג דפריך לה הש"ס דקאמר וכי שליח חוטא ושולחו מיחייב. כיון דהשתא הכא הרי שליח לא חטא שא שהוא מוזהר בחיוב זה אם היה חוטא. ובכן לא יתכן כלל מפני מה שמוזהר בו אם היה חוטא למיקרי ליה עתה בטביחה זו חוטא ולמימרא וכי שליח חוטא וזה מתחיי' ואף גם זאת דתמיה קמתמי' וכי זה חוטא וכו'. אלא מדקא פריך הש"ס הכי מוכח להדיא דמשום מה שחוטא השלי' עכשיו בטבי' זו הוא דמיקרי שלי' ב"ח ואין שלד"ע והיינו משום דאיהו השתא הכא חוטא חטא זה עצמו דמוזהר בו משלחו דהוא איסור גניבה וככל מאי דכתיבנא וברירנא לעיל בישוב דעת התוספות והרמב"ן והריטב"א ז"ל והוא ברור

איברא דהגאון ז"ל הנז' שם לעיל מזה תמה מאוד על מ"ש הרב מ"ל ז"ל פ"ב דה' רוצח להוכיח דגם באיסור דרבנן אמרינן אין שלד"ע והדר הוקשה לו להרב מ"ל לפ"ז מהא דאמרי' בפ"ק דב"מ איכא בינייהו איש שאמר לאשה אקפי ליקטן ואי אמרת דאף באיסורין דרבנן אמרינן דברי הרב וכו' א"כ אף למ"ד כל היכא דלאו ב"ח מיחייב שולחו הכא משלח לא מיחייב דאף דנשים אינן באזהרת לא