גזע ישי רכג

מח"א זל בנ"ד בנשבע שלא לקדש אשה פלוני' וקדשה ע"י שלי'. וכן נמי אתי שפיר מאי דכתבו הרמב"ן והריטב"א זל דכהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה דלא מיקרי כהן השלי' ב"ח כיון דלא מקדשה לעצמו ולא עביד איהו איסורא. דהכי מוכח מהך סוגיא דב"ק הנז'. ואפילו לדעת התוס' זל דס"ל דכהן שאמר לכהן מיקרי כהן השלי' ב"ח כיון דגם הוא מוזהר ואם מקדשה לעצמו מיחייב. היינו משום דס"ל להתוס' דבכה"ג דגם כהן השליח מוזהר ועומד הוא גם הוא עכשיו שלא לקדש לעצמו אשה זו דהיא גרושה. חוטא השלי' מיקרי במה שמקדשה לאחר נמי משום דכיון דגם הוא מוזהר ועומד עכשיו שלא לקדש לעצמו גרושה. יש לו ליזהר יותר שלא להתעסק בקידו' אשה גרושה אף לאחר ומפני האי זהירותא יתירתא דאית ביה בשליח כהן חוטא מתקרי ושייך ביה נמי למימר דברי הרב וכו' וכמו שכ"כ תוס' שאנץ ז"ל כתבנו וביארנו דבריהם לעיל בסי' הקודם ושם כתבנו נמי שכן הוא נמי דעת התוס' שלנו יעש"ב

אלא דלפי מה שנתבאר מהך סוגיא דב"ק הנז' מהא דפריך הש"ס הכי וכי זה חוטא וזה מתחייב. איכא לאקשויי טובא לפע"ד על מאי דמפור' יוצא מדברי התוס' דפ"ק דב"מ והרמב"ן והריטב"א ז"ל שם דכל דלא הוי השליח ב"ח מן אותה העביר' עצמה שמשלחו בר חיובא בה אע"ג דגם השליח עביד מיהא איסור' אחרינא לנפשיה ושייך ביה למימ' דברי הרב כו' לא מיקרי שליח בר חיובא משום האי איסורא אחרינא דלגרמיה הוא דעביד השליח כה"ג דכהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה דכתבו התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל דאע"ג דעבר השלי' משו' לפני עור לא מיקרי מפני איסור זה שליח ב"ח. והיינו משום דלא הוה איסור זה אותו האיסו' עצמו דמשלחו. ואילו ממאי דקאמר הש"ס התם בב"ק גבי טביחה ע"י שליח וכי זה חוטא וזה מתחייב מבואר יוצא דלא בעינן שיהא השלי' בר חיובא מן החיו עצמו שמתחיי' בו השליח. אלא כל שגם השליח חוטא הוא בשליחותו אף שאין חטאו מן החטא דמשלחו. מיקרי שלי' ב"ח ואין שלד"ע כיון דשלי' הוא חוטא וזה חוטא וזה מתחייב לא אמרינן מה"ט דאין שלד"ע. דהא בטובח ע"י שליח אין חטאו של השלי' בטביחה זו מן החטא עצמו שחוט' ומתחייב בו הגנב משלחו בהאי חיובא דתשלומי ד' וה' דהא השליח לא גנב. ואיך קאמר הש"ס עלה וכי זה חוט' וזה מתחיי' ועל כרחין דמשו' מאי שחוטא השלי' חטאו הלזה דהוא מפסי' בטביח' זו ממון חבירו בידים וכמ"ש הר"ב החי' קידושין קדמון שכתבנו דבריו לעיל לפי פירושו להא דאמר רבא מה מכירה ע"י אחר כו' והכי ודאי מוכח להדיא מהש"ס דב"ק הנז' ממאי דקאמר וכי שליח חוטא וזה מתחייב. וא"כ בכהן שאמר לישראל נמי אי עביד השלי' איסורא דלפני עור במאי דמקדשה להכהן משלחו. בר חיובא מיקרי דשייך גביה למימר וכי שליח חוטא וזה מתחייב. דומיא דטביחה ע"י שלי' דמשום מאי דעביד השלי' איסורא לנפשיה דהוא מפסיד ממון חבירו בידים מיקרי שלי' ב"ח דזה חוטא וזה מתחייב לא אמרי' דאין שלד"ע. ועל כרחין לומ' דמאי דאמר הש"ס התם בפ"ק דב"מ דבכהן שאמ' לישראל לקדש לו אשה גרוש' לא מקרי שלי' ב"ח. היינו משום דמיירי בדלא עביד השלי' שום איסור כלל ואפי' איסור' דלפני עור לא עביד ישראל השלי' אי משום דהאי סוגיא אתיא כרבא דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון דהקידושין תלויין עד שיבעול לא עבר השלי' משום לפני עור וכמ"ש הר"ב ז"ל בס' א"ז שם בב"מ בשם הריטב"א. או דמיירי בשיכול הכהן עצמו לקדש' דלא קאי בתרי עברי דנהר' כאידך תירוצ' דהר"ב בשם הריטב"א ז"ל שם וכדכתיבנ' לעיל בישוב דברי הר"ב החי' קידושין קדמון ז"ל. ואיך כתבו התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל בפ"ק דב"מ דכהן שאמר לישראל לקדש לו אשה גרושה עובר הישראל משו' לפני עור מיה' ואפ"ה לא מקרי מפני האי איסור' דלפני עור שלי' בר חיובא. ומה יענו שפתי קדשם להא דקאמר הש"ס בב"ק עלה דטובח ע"י שלי' וכי זה חוטא וזה מהחייב אשר מזה מבואר יוצא דכל דהשלי' חוטא הוא בשליחותו יהיה איזי חטא שיהיה ואף שאינו מן אותו החטא שחוטא בו משלחו מיקרי שלי' ב"ח כאמור ומדובר

אשר על כן נלע"ד דס"ל להתוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל דהתם גבי טביח' האי איסור' דעביד השלי' בטביחה זו מן אותו האיסור והחיוב שהמשלח חוטא ומתחייב בו הוא חשיב דהרי המשל' נמי אם הוא בעצמו טובח עיקר טעמא דחייבתו תור' לשל' תשלומי ד' וה' בטביחתו. הוה מפני מפני שבטביח' זו נשתר' בחטא כדתניא התם בב"ק דס"ח ע"א ואמ' עלה רבא התם מאי נשתרש בחטא ששנה בחט' יע"ש. ומאי דקרי להטביח' שנה בחטא נרא' משו' דבטביח' הנה הוא חוזר וחוטא שנית לחטאו הראשון דהוא חטא דגניבה. דעד השתא אף שכבר גנבה מרשות הבעלים אכתי ברשות דמארי קאי הבהמה דהא בעי לאהדוריה לבעלים. וכי הדר טבחה הנה הוא בהאי טביחה חוזר וגונבה שנית דאפקה בטביחה זו מרשות הבעלים לגמרי דהא לא מצי תו לאהדורה לבעלים כעין שגנבו וכדאיתא התם בב"ק דס"ה ע"א יע"ש בפירש"י ז"ל ד"ה תברה כו'. ולהכי קרי ליה שפיר לכי טובח' שהוא שנה בחט' וחייבתו רחמנ' על השנו'ת