גזע ישי ריז

איהו איסו' דלא יקח. לא מיקרי בר חיובא. להכי כתבו ז"ל דה"ה נמי כהן שאמר לכהן לאו שליח בר חיובא מיקרי. דאינהו לא שמיע להו כלומ' לא ס"ל למחשב לשליח כהן בר חיובא דומיא דטביחה ומעי' דשחוטי חוץ משום הא דיש לו להזהר טפי כיון דגם הוא כהן ואי מקדשה לעצמו מיחייב כדסברי התוס' ז"ל זה ברור. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מה"ק חלק אה"ע סי' ע"ח שהאריך בדברי התוס' ז"ל יע"ש מאות א' ואילך. ועיין עוד שם סי' פ' מאות א' עד אות י"ד

כלל היוצא מן האמו' דלדעת התוס' ז"ל כל שהשליח גם הוא מוזהר בהאי איסור' כי עביד ליה לנפשיה. אף דכי עביד ליה בשביל אחר לא עביד איהו איסורא לנפשיה אלא להמשלח. מיקרי בר חיובא ומיפטר משלחו מטעם דברי הרב וכו' דסבור הוא שלא ישמע לו כיון דגם הוא מוזהר על האי איסורא ויש לו להזהר בו שלא לעשותו גם וחר. והו"ל דומה במקצ' למעילה וטביחה ושחוטי חוץ דהוה בר חיובא מן העבירה עצמה שנעשה עליה שליח אבל משום איסור לפני עור לא מיקרי בר חיובא כיון דלא הוה דומיא דמעילה וטביחה ושחוטי חוץ. וכן הוא דעת תוס' שאנץ ותלמידי הר"פ ז"ל. אבל לדעת הרמב"ן והריטב"א ז"ל לא מיקרי בר חיובא אלא כי עביד השליח איסו' זה בשליחותו גם לעצמו דומיא ממש למעילה וטביחה ושחוטי חוץ. אבל כי לא עביד השליח איסו' ההוא לנפשיה רק למשלחו כגון כהן דאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה אע"ג דאיהו נמי מוזהר באיסו' גרושה ואי מקדשה לעצמו חייב. כיון דלא לעצמו מקדש' אלא לאחר ולא עביד איסו' דלא יקח לעצמו לאו בר חיובא מיקרי ומיחייב שולחו. ותו לא מידי. ועיין עוד לקמן בסי' שאח"ז

צ"ז אין שליח לדבר עבירה. כבר כתבנו לעיל בסי' הקודם סברת התוס' ז"ל דדוקא כהן שאמ' לישראל קדש לי אשה גרוש' מיקרי שלי' בר חיובא כיון דישראל אינו מוזה' על איסו' גרושה ואי מקדשה לעצמו לא מיחייב. אבל כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה כיון דהוא נמי מוזה' ואי מקדשה לעצמו מיחייב מיקרי שליח בר חיובא

ונסתפק הרב מ"ל ז"ל פ"ה מה' מלוה הלכה י"ד דנ"ו ע"א בהאי סברא דהתוס'. אי דוקא בכה"ג דכהן שאמר לכהן הוא דכתבו התוס' דמיקרי בר חיובא כיון דאם מקדשה לעצמו חייב. אבל במי שלוה בעצמו מעות ברבית ושלח הרבית ע"י שליח. בהא לא מיקרי השליח בר חיוב' שהרי אם היה נותן הרבית השליח מעצמו ליכא שום איסו' כיון דאיהו לא לוה והרי זה דומה לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. או דילמא ע"כ לא אמר רבינא אלא גבי כהן שאמ' לישראל צא וקדש לי גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסו' בשום צד. אבל גבי רבית כיון שהוא מוזה' בזה האיסו' אף שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזה' מיקרי ב"ח ואין שלד"ע. וכי לא מיקרי בר חיובא אינו אלא בכה"ג דכהן שאמ' לישראל כו' דישראל אינו מוזהר בזה האיסו' בשום צד את"ד ז"ל יע"ש דהכי מפורש יוצא מדבריו דמספקא ליה האי מילתא ואין ולא ורפי' בידיה

האמנם הרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות שלוחין סי' ח' נרא' דפשיטא ליה דדוקא בכה"ג דכהן שאמ' לכהן צא וקדש לי אשה גרושה הוא דס"ל להתוס' דמיקרי בר חיובא. אבל בכה"ג דהרב מ"ל ז"ל דלוה ברבית בעצמו ושלח הרבית ע"י שליח כיון דאיהו לא לוה אע"ג דגם הוא מוזהר ואלו הוא לוה היה מוזה'. לא מיקרי שליח בר חיובא ויש שלד"ע כיון דעכשיו הוא לא לוה וכהצד הראשון שצדד הרב מ"ל ז"ל. שכתב על ראובן שנשבע שלא לקדש את לאה ואח"כ עשה שליח לשמעון וקדשה לו. דשמעון השליח לאו בר חיובא הוא ולדעת הפוסקים כרבינא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע הרי זו מקודשת. אבל לדעת הפוסקים כרב סמא דגם באינו בר חיובא אין שלד"ע כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ה"נ בנ"ד אין שלד"ע ואינה מקודשת וכמ"ש התוס' ז"ל דכל היכא דאמרינן אין שלד"ע אינה מקודשת את"ד ז"ל. הנה שכתב הרב מח"א ז"ל בפשיטות דמי שנשבע שלא לקדש אשה פלוני' וקדשה ע"י שליח לא מיקרי השליח ב"ח כיון דלדידיה שריא אשה זו ואע"ג דאף הוא מוזהר ועומד הוא על איסו' דלא יחל דברו ואילו היה הוא נשבע שלא לקדשה לאשה זו לעצמו היה אסור לו לקדשה לעצמו נמי. והשתא איכא לתמוה טובא לכאורה על הרב ז"ל איך כתב הכי בפשיטות גמור דלרבינא ודפסקו כותיה הרי זו מקודשת משום דהו"ל שליח לאו בר חיובא ויש שלד"ע. והרי כתבו התוס' ז"ל בפירוש דדוקא כהן שאמר לישראל כו' מיקרי שליח בר חיובא כיון דאין הישראל מוזהר כלל על איסו' גרושה ואי מקדשה לעצמו לא מיחייב. אבל כהן שאמר לכהן כיון דגם הוא מוזה' על איסור גרושה ואי מקדשה לעצמו מיחייב השתא נמי דלא מקדשה לעצמו מיקרי שליח ב"ח. דלפ"ז גם בנדון הרב ז"ל כיון דגם השליח מוזהר על איסו' בל יחל ואילו היה גם הוא