גזע ישי רטז

להא דאין שלד"ע מינייהו. כנלע"ד ברור בכונ' דברי תוס' שאנץ ז"ל והרי הוא כמבוא' בדברי קדשם לעיני המעיין והמדקדק היטב בדבריהם ז"ל

והנה הר"ב ז"ל בס' א"ז ד"ה להך לישנא כו' כתב בשם תלמידי הר"ף ז"ל ז"ל וא"ת והא טעמא דאין שלד"ע הוה משום דדברי הרב כו' והכא לא שייך למימ' הכי דהא לא עבר דברי הרב דלאו בר חיובא הוא דאינו מוזהר וי"ל דמ"מ שייך לומר דברי הרב דעבר על לפני עור כו' וא"ת מאי קאמר להאי לישנא כל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחן הא מ"מ שייך דברי הרב דקעבר אלפני עור. י"ל דהאי לישנא סבר דבעי שיהא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה וה"ט דבמס' קידושין ילפינן דאין שלד"ע משחוטי חוץ או מטביחה ומכירה והתם הוא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה והאי לישנא סובר דבעינן ממש דומיא דהנך. ואידך לישנא סובר דכיון דדמו להנך דשייך ביה דברי הרב אלפני עור סגי ליה בהכי. וא"ת כיון דמאן דבעי בר חיובא היינו משום דבעינן דומיא דהתם א"כ אפי' כהן שאמ' לכהן נמי לא דמי להתם דהכא לא עבר השליח משום אותה העבירה דלא יקח כיון דלא קדשה לעצמו אבל התם עבר עבירה עצמה דשחוטי חוץ. י"ל דכל זה אינו רק משום דאין שלד"ע אבל אם יש שליח הוי כיד המשלח תלמידי הר"ף עכ"ד ז"ל יע"ש. הנה שגם תלמידי הר"פ ז"ל כתבו דטעמא דמ"ד דבעי בר חיובא הוה משום דילפינן לה משחוטי חוץ או מטביחה ומעילה ולהכי בעי דיהא בר חיובא לאות העבירה עצמה דומיא ממש לשחוטי חוץ וטביחה ומעילה. אלא דהוקשה להם דא"כ כהן שאמ' לכהן נמי לא הוי דומיא דהני. ותירצו דכל זה אינו רק משום דאין שלד"ע אבל אם יש שלי' הוי כיד המשלח ותירוצם בא סתום וחתום באין מבין מאי קאמרי. והנראה לכאורה שכונת דבריה' אלו דכיון דאם יש שליח והו"ל שלוחו כמותו וידו כיד משלחו הרי הוה חשיב כמקדשה כהן השליח לעצמו ולהכי חשיב כבר חיובא מן אותה העבירה עצמה והוה דומיא דמעיל' וטביח' ושחוטי חוץ זהו הנראה בכוונת דבריהם ז"ל. אלא שאם זהו כוונת דבריהם הם תמוהים בזה דאף דקי"ל דשלוחו ש"א כמותו וידו כיד המשלח היינו לענין שחשיב כעשאו משלחו עצמו בידו ומתחייב כעשאו הוא עצמו. אבל לענין שיהא חשיב מה שמקדש' השליח לכהן משלחו כמקדשה לעצמו ליחשב מפני כך בר חיובא מן העבירה עצמה אין לזה טעם וסברא כלל ועיין בנודע ביהודה מה"ב חא"ה סי' קי"ב סוף אות ט' וז"ל ומעולם לא שמענו שש"א כמותו רק לענין שיתחייב המשלח על מעש' השליח אבל שיתחיי' השליח כשומ' מטעם שמשלחו שומר זה דבר זר ולא מצינו כזה א"ד ז"ל יע"ש. סוף דבר שלא זכיתי להבין כונתם של תלמידי הר"ף ז"ל בהאי תירוצא דידהו ודברי' צל"ת

ולעיקר הקושיא דק"ל כבר כתבנו דברי תוס' שאנץ ז"ל דכתבו דכיון דשליח כהן גם הוא מוזהר ואי מקדשה לעצמו מיחייב יש לו להזהר יות' בהאי איסור' שלא להתעסק בו אפי' לקדש' לכהן אחר ומשום האי זהירותא יתירתא דאית ביה שיך ביה נמי קצת למימ' ליה לה"ט דדברי הרב וקצת דמות יערוך להני מילי דהני קראי דילפינן מינייהו להאי כללא דאין שלד"ע דהוה בהו ה"ט דדברי הרב מצד העבירה עצמה וככל מאי דכתיבנא וברירנא דבריהם לעיל

ונלע"ד דהיא גופה כוונת התוס' שלנו ככל מאי דכתבו התוס' שאנץ ז"ל. במאי דכתבו דכהן מקרי ב"ח הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעוב' משום לפני עור כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מיקרי ב"ח. וכוונתם דכהן מקרי ב"ח הואיל ואי מקדשה לעצמו חייב כלומ' ולהכי יש לו להזה' יות' שלא להיו' לו שום עסק באיסו' זה דקידושי גרושה אפי' לקדשה לאחר ושייך בו קצת משום האי זהירותא יתירתא לטעמא דדברי הרב כו' והו"ל נמי דומה מפני כ להני מילי דהני קראי דילפי' מינייהו הא דאין שלד"ע, אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור וכו כשמקדשה לכהן כלומ' ושייך בו נמי לה"ט דדברי הרב וכו' לא מיקרי מפני כך בר חיובא כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב כלומ' דכי אזלינן בתר ה"ט דדברי הרב וכו' למפטריה להמשל' היינו כי שייך הא דדברי הרב מצד העביר' עצמה דומיא דמעיל' וטביחה ושחוטי חוץ אבל כשאינו מן העבי' עצמה כשליח ישראל דאיסורו הוא לפני עור ולא הוה דברי הרב דיליה דומיא דטביחה ומעילה ושחושטי חוץ ואפי' דמיון במקצת לא הוה כיון דלית ליה להזה' בהאי איסור' דקידושי גרושה שלא לקדשה לכהן כיון דלדידי' גרושה שריא ואי מקדשה לעצמו לא מיחייב ולהכי לא מקרי שליח ישראל בר חיובא וככל מאי דכתבו תוס' שאנץ ז"ל. וזהו כוונת התוס' דידן לפענ"ד

אמנם הרמב"ן והריטב"א ז"ל ס"ל דבעינן שיהא בר חיובא ושייך בו לה"ט דדברי הרב וכו'. מהעבירה עצמה דומה בדומה ממש לטביחה ומעילה ושחוטי חוץ דהתם עביד השליח להאי איסורא לנפשיה נמי. אבל כהן שאמ' לו לכהן שיקדש לו אשה גרושה דכי מקדשה להכהן משלחו לא עביד