גזע ישי רטו

הוא בטוב שליח לאחר בדבר שהיה עושה בטוב לעצמו משא"כ שליח כהן שאם יעשה לעצמו יעש' איסו' ולא יעשה טוב להכי אינו בטוב שליח גם לאחר דלפ"ז אין הדבר תלוי בהאי טעמא דדברי הרב וכו' אלא באם כשלעצמו עושהו בטוב דכלשכשעוש' לעצמו לא מתחייב לא משגחינן בטעמא דדברי הרב וכו' אלא דהיכא דאם עושהו לעצמו לא יעשה בטוב אזי כי איכא נמי לה"ט דדברי הרב חשיב ה"ט לאיצטרופי להאי טעמא אחרינא דכשעושהו לעצמו עושה איסור לעשותו מפני צרוף הני תרתי שליח בר חיובא. להכי שפיר קאמר הגיליון ז"ל לפי דרכו לחלק בין חדא לתרתי. משא"כ לפי דרכם של התוס' שאנץ ז"ל דאינהו עבדי עיק' לה"ט דדברי הרב וכו' ולא לשום טעמא אחרינא ואמרו דגם בשליח כהן שייך בו לה"ט דדברי הרב וכו' כנז' דא"כ לא אתי שפיר לחלק כל כי האי חילוקא דבין חדא לתרתי כיון דעכ"פ גם בישראל שייך לה"ט דדברי הרב כו' משום האי איסורא דלפני עור וכאמור

ותו דעיקר דברי הגיליון ז"ל דכתב בכוונת דברי התוס' ז"ל להאי טעמא דכי עושה בטוב לעצמו הוא בטוב שליח לאחר אף דאיכא לאיסורא דלפני עור. לפענ"ד אין דבריו מחוורין כלל דמה טעם הוא זה שמפני שכשהוא עושה בטוב לעצמו הוא בטוב שליח לאחר וכשאינו עושה בטוב לעצמו אינו בטוב שליח לאחר. כי מה יתן ומה יוסיף דבר זה שהוא עושה בטוב לעצמו או אינו עושה בטוב למיפטריה להמשלח מפני כך או לחייבו. ואי איכא לחייבו או לפוטרו אינו אלא מה"ט דדברי הרב וכו' דמפני טעם זה הרי יש לו להמשלח טענ' זו למימ' דסבו' הוא שלא יניח דברי הרב וישמע דברי התלמיד אמנם כי ליכא האי טעמא דדברי הרב מיחייב. באופן דאין לנו לעשות עיק' אלא לה"ט דדברי הרב כו' בלחוד אבל להאי טעמא דאמ' מר דהוא בטוב שליח לאחר בדבר שהוא עושה בטוב לעצמו לחייבו למשלח מפני כך. ואף שיש שם לטעמא דדברי הרב לפוטרו. לא מסתב' כלל. ואף גם זאת דבתלמודא קאמר לטעמא דאין שלד"ע משום דברי הרב וכו' וא"כ מוכח דטעם זה הוא העיקר בזה

אשר על כן נלע"ד בביאור דברי תוס' שאנץ ז"ל הנז' דהכד קאמרי דאי הוה קאי ה"ט דדברי הרב התם בקידו' למסקנא דעיקר הטעם דהא דאין שלד"ע לא הוה אלא משום האי סברא: דדברי הרב כו'. גם כהן דא"ל לישראל קדש לו אשה הוה מיקרי בר חיובא ומיפטר משלחו משום ה"ט דדברי הרב כיון דעובר הישראל מיהא משום לפני עור ושייך בו למימ' דברי הרב ואף שבגוף האיסו' שנעשה עליה שליח לאו בר חיובא הוא דהא לדידיה ליכא איסור לקדש גרושה לנפשיה. מ"מ הא שייך מיהא גביה לה"ט דדברי הרב משום איסורא דלפני עור וכיון דשייך בו למימ' דברי הרב ועיקר הטע' דאין שלד"ע הוה משום הכי כל דשייך בו למימ' דברי הרב כו' יהיה מאיזה צד שיהיה או מצד העבודה עצמ' שעליה נעשה שליח או מצד האיסו' דלפני עור דנפיק מהעבירה ההיא. מיקרי שפיר בר חיובא ומיפטר המשלח כיון דהרי בא טעון דסבור שלא ישמע לו דדברי הרב וכו'. אלא כיון דהתם בקידו' מסקינן דהא דאין שלד"ע הוה משום דהו"ל מעיל' וטביחה ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין דריש ההוא ההוא דגבי שחוטי חוץ. דלפ"ז תו לא צריכנא למימ' דהוה הא דאין שלד"ע מה"ט דדברי הרב כו' ולכן לא נקטינן תו לה"ט דדברי הרב לטעם כעיקר למימר' מכחו דכל דשייך בו ה"ט דדברי הרב כו' ואף דהוה משום איסור' דלפני עור מיקרי בר חיובא ואין שלד"ע. אלא אמרי' לה"ט דדברי הרב למיפט' למשלחו היכא דהוא שייך מצד העבירה זו עצמה שעליה נעשה שליח דומיא דהני קראי דילפינן התם בקידושין מינייהו להאי כללא דאין שלד"ע כמעי' וטביחה ושחוטי חוץ דהוה שליח בר חיובא באותה העביר' עצמה שעליה נעשה שליח. אבל כל דלא הוה להאי טעמא דדברי הרב משום אותה העבירה עצמה אף דשייך ליה משום איסורא אחרינא דנפיק מינה והוא לפני עור. לא משגחינן ביה בה"ט דדברי הרב וכו' דמשום האי איסורא דלפני עור למפטריה ביה למשלח כיון דלא הוה דומיא דהני קראי דמנייהו ילפינן התם להא דאין שלד"ע דהוו מילי דאיסורי דשייך בהו דברי הרב כו' ומצד העבירה עצמ' שעליה נעשה שליח. ולהכי בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה לא מקרי שליח בר חיובא אע"ג דשייך בו ה"ט דדברי הרב משום איסורא דלפני עור כיון דלא שייך בו ה"ט מצד העבירה עצמה דמוזהר בה משלחו דהוא איסו' דלא יקח גרושה ולא הוה דומיא דמעילה וטביחה ושחוטי חוץ. אבל כהן שאמר לכהן כיון דגם הוא מוזהר שלא יקח גרושה ואי מקדשה לעצמו מיחייב ויש לו לשליח כהן להזהר טפי באיסו' זה דקידושי גרושה שלא להתעסק ביה בהאי איסורא אפי' לקדשה לכהן אחר. שייך קצת גביה לה"ט דדברי הרב כו' משום האי זהירותא יתירתא דעליו ליזהר ביה בהאי איסורא וחשיב נמי דברי הרב מצד אותה העבירה עצמה שמוזהר בו המשלח ויש לו דמיון במקצת מפני כך להני מילי דהני קראי דילפינן