גזע ישי רי

תמצא הגנבה בידו וכדאיתא התם ולא ילפינן קטן מקטנה משום דממונא מאיסורא לא ילפינן. וכמו שכ"כ רש"י ז"ל שם עלה דא דאמרי' בש"ס ואי בעי' אימא בקטנה כ"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט הכא בקטן פליגי מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן קטן מקטנה ופרש"י ז"ל ד"ה ומ"ס לא ילפינן ממונ' מאיסורא וגבי ממונא חצר מאם המצא תמצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא ומשום דאין שלד"ע איצטריך למכתב התם ע"כ יע"ש. והיא גופה כוונת הרי"ף ז"ל במ"ש אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי כלומר מקרא דאם המצא תמצא בידו הגנבה ולכן לא ילפינן קטן מקטנה דממונא מאיסורא לא ילפינן וזה פשוט ובדור בכוונת דברי הרי"ף ז"ל. וא"כ הרי אתה למד מהני מילי דהרי"ף דכתב דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי כו' דחצר הוה שליח דגברא אפי' לד"ע דהרי הא דחצר דגברא דאתרבאי משום שליחות הוה מהאי רבויא דאם המצא תמצא הגנבה בידו וכדתניא בברייתא דמייתי לה הש"ס ומשום דאין שלד"ע הוא דאיצטריך למכתביה התם וכדפירש"י ז"ל כנז'. ותמהני טובא על הרב ש"ך ז"ל דכתב דהרי"ף ז"ל לא כתב דין דחצר והוצרך לידחק בטעמו שלא כתבו כנז'. ואיך לא השגיח מר בעינא פקיחא בהני מילי דכתב הרי"ף ז"ל שם בפ"ק דב"מ דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ולא ילפינן קטן מקטנה. אשר בדבריו אלו להורות נתן דין דחצר דהוה שליח. אפילו לדבר עבירה וכאמור

גם בעיקר הוכחתו שהוכיח הר"ב ש"ך מדברי הרי"ף ז"ל דפוסק כר"ס ודלא כרבינ' ממאי דכתב בריש פ"ב דקידושין דקי"ל אין שלד"ע ואם איתא שפסק כרבינא הו"ל לאתויי דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע כו'. נראה דלאו הוכחה היא כלל. דהרי כתב שם הרי"ף ז"ל מילתא בטעמא משום. דדברי הרב וכו' יע"ש. וא"כ י"ל שפיר דפוס' כרבינא וכיון דאמר בה ה"ט דדברי הרב ממילא משמע דדוקא היכא דהשליח בר חיובא הוא אין שלד"ע דשייך ביה לה"ט דדברי הרב וכו' אבל היכא דלאו בר חיובא הוא דליכא למימר ביה לה"ט דדברי הרב. וכו' יש שליח. ולהכי לא הוצרך לאתויי היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע דהרי הוא כמבואר ממאי דאמר לה"ט דדברי הרב וכו' כי מכח האי סברא וטעמא דדברי הרב וכו' הוא דאמר רבינא לחלק להאי חילוקא דבר חיובא כמו שפי' רש"י ז"ל שם דברי רבינא יע"ש. ותו דאדרבה יש מקום להוכיח מדברי הרי"ף ז"ל אלו לאידך גיסא דהוא פוסק כרבינ' ולא כר"ס ממאי דסתים וכתב דבעביר' אין שליח ואמר בה טעמא משום דדברי כו'. ואם איתא דדעתו ז"ל לפסוק כר"ס ודלא כרבינא. כיון דאמר מר להאי מילתא דאין שלד"ע בהאי טעמא דדברי הרב וכו' הו"ל לאתויי לישנא דר"ס דהיכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד נמי אין שלד"ע דשליח לאו בר חיובא הוא דזהו עיק' הטעם דאין שלד"ע לר"ס. דכל כי האי הא ודאי דצריכא לפרושי לן בהדיא אחר דאיהו אמר לטעמא דדברי הרב וכו' אשר בזה הוא נותן מקום לטעות למימ' דזהו עיק' הטע' דאין שלד"ע משום דברי הרב ומינה דהיכא דלאו בר חיובא הוא דליכא ביה לה"ט יש שלד"ע וכרבינא. ואיך קאמ' הרי"ף ז"ל בסתם דאין שלד"ע משום דדברי הרב וכו'. אלא מוכח דקושט' הכי הוה לדעתו ז"ל לפסוק כרבינא ודלא כר"ס ולהכי הוא דסתים וקתני דאין שלד"ע ואמ' לה"ט דדברי הרב כו' ללמדנו דזהו עיק' הטעם דהאי כללא דאין שלד"ע ומינה ממילא דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא דליכא ביה להאי טעמא דדברי הרב יש שליח לדב' עבירה וכאמור. וכזה מצאתי ראיתי בתשו' נודע ביהודה מה"ק חא"הע סימן ע"ח והיא תשובה להגאון מה"רץ ז"ל שדחה דברי הר"ב ש"ך ז"ל בזה והעלה דהרי"ף פסק כרבינא מדכת' לה"ט דדברי הרב וכו' יע"ש באורך

אמנם הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל המחבר דהאי ספרא טבא הנז' שם בסי' פ' דחה דברי הגאון מהר"ץ ז"ל הנז' וכתב דממאי דהשמיט הרי"ף ז"ל כל פלוגתא דר"ס ורבינא וכלל' כייל במסכ' שין דאין שלד"ע מכלל דבשום גוונא אין שלד"ע בר מחצר משום דבע"כ עביד ואין לנו כיוצא בו ולכך לא הוצרך הרי"ף להביאו וכמ"ש הש"ך ז"ל יע"ש ובריש סי' פ"ב חזר עוד הגאון מהרי"ח לנדא זל לחזק דבריו שבסי' פ' וז"ל ומה שכתבתי בדעת הרי"ף מינה לא אזוע ובלי ספק שכן דעת הרי"ף וכל ההוכחות שכתבתי בקונטריס הראשון הכל שריר וקיים ועיקר טעמא דידי לאו משום שכתב הרי"ף טעמא דדברי הרב וכו' אלא טעמא דידי מדלא חילק הרי"ף שום חילוק בשליחות לד"ע מכלל דכללא כייל שבשום דבר אין שלד"ע וכפי מה שפי' גם הש"ך בסי' קפ"ב דעת הרי"ף. ויפה הוכחתי שאיך יוכל להיות שסמך הרי"ף שמסברא נדע שאם אינו בר חיובא לא שייך דברי הרב וכו' שהרי עכ"פ יש לפניו איסור לפני עור שהוא בר חיובא בו והתוס' הוא שחידשו חידוש זה שזה לא מיקרי בר חיובא ואמאי לא ביאר לנו הרי"ף דבר זה שהוא חידוש גדול. ומ"ש מעלתו שהרי גם רבינא לא ביאר דבר זה. אני תמה רבינא אף שלא ביאר סברא זו בטעמ' מ"מ ביאר הדין שהיכא שאין שליח בר חיובא