גזע ישי רז

דטפי מסתברא דאין שליח. הוא דחוק מאוד וכמעט דא"א לאומרו כלל כי הא ודאי דכל דאיכ' סברא אלימתא אית לן טפי למילף מקרא דהוא מסכים עם הסברא מלמילף מד מדוכתא אחרינ' היפך הסבר'. דהא סברא עדיף מקרא וכדאמרי' בעלמא סברא היא קרא למה לי וא"כ כ"ש היכא דאיכא נמי קרא עם הסברא דאית לן למילף מהאי קרא דאתיא עם הסברא ולא מאידך קרא דהוא היפך הסברא. אכן אידך תירוצא דכיון דס"ל שני כתובין מלמדין עדיף לן למילף ממעילה וטביחה דהוו להו תרי נראה דתירוץ נכון הוא. ועיין להרב מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' יבין שמועה כלל קנ"ז דכ"ח ע"א שאף איהו ז"ל הרגיש בקושיא זו וכתב דשמא כך היא המדה דמ"ד שני כתובים הבאים כא' מלמדי' ס"ל דאע"ג דאיכא כתוב אחד למילף בהיפך טפי ילפינן מהב' מלמדין יע"ש. וא"כ אזלא לן הוכחה זו דכתיבנא להוכיח מכח קושיא זו כדברי הר"ב ש"ך ז"ל

שבתי אני וראיתי דיש להוכיח לאידך גיסא דאף למאי דמסקי' דילפינן לה ממעילה וטביחה דהו"ל ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין אפי' לפי דעת התוס' ז"ל. אכתי האי סברא דדברי הר כו' קיימת אדוכתה ומשגחינן בה ואמרינן דמה"ט דדברי הרב כו' הוא דכתבה רחמנא שני כתובין הבאים כאחד למעט לבעלמא דאין שלד"ע דלא כהרב ש"ך. והוא מהא דאמרינן בב"ק דנ"ו השוכר עידי שקר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ופרכינן פשיטא ומשנינן מהו דתימא לימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובידי שמים נמי לא ליחייב קמ"ל יע"ש. והשתא אם איתא לדברי הר"ב ש"ך דלמאי דמסיק הש"ס בפ"ב דקידו' דילפינן לה משני כתובין הבאין כא' לא משגחינן בטעמא וסברא זו דדברי הרב כלל. איך קאמר הש"ס בב"ק דהאי תנא דברייתא דקתני השוכר עידי שקר כו' להכי הוא דאיצטריך למתני לה דמהו דתימא לימא דברי הרב וכו' ובידי שמים נמי לא ליחייב. הא כיון דהא דאין שלד"ע מקרא ילפינן לה לא משגחינן בהאי טעמא דדברי הרב כלל כי היכא דנימא בידי שמים נמי לא ליחייב. ולמאי טריח האי תנא למתני שוכר עידי שקר. אלא מוכח למאי דילפי' להא דאין שלד"ע מקר' אשגוחי משגחינן בהאי טעמא וסברא דדברי הרב וכו' דגם הקרא משום ה"ט דדברי הרב כו' הוא דהוה דלא כמ"ש הרב ש"ך ז"ל. ודוחק לומר דהיא גופה אתא תנא לאשמועינן דכיון דילפינן לה מקרא לית לן למשגח בה"ט דדברי הרב וכו'. והיינו דקאמר קמ"ל כלומ' דקמ"ל דכיון דילפינן לה מקרא לא משגחינן בהאי טעמא. ובעיקר הא דאם השליח שוגג אי אמרינן ביה אין שלד"ע דביה קמשתעי הני מילי הרב ש"ך ז"ל עיין מה שאכתוב לקמן סי' בס"ד

צ"ה אין שליח לדבר עבירה. כי אמרי' אין שלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא. אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא יש שלד"ע והמשלח חייב והיינו לרבינא. אבל לרב סמא כי אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב בה חייב משלחו. כדאיתא בפ"ק דב"מ ד"י ע"ב דפריך התם הש"ס לר"ל דאמר דחצר משום שליחות איתרבאי ומי איכא למ"ד הכי והתניא אם המצא תמצא הגנבה בידו אין לי אלא בידו חצרו כו' מניין ת"ל בידו. ואי חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שלד"ע וק"ל אין שלד"ע. אמר רבינא היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא חייב שולחו. רב סמא אמר היכא אמרי' אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותי' ביה מחייב שולחו. ואמרי' מאי בינייהו א"ב כהן דאמ' לישראל צא וקדש לי אשה גרוש' אי נמי איש דא"ל לאשה אקפי לי קטן ללישנא דאמ' היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו ה"נ שליח לאו בר חיובא הוא ומחייב שולחו. וללישנא דאמר אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחו יע"ש

והנה הרא"ש ז"ל שם כתב בשם הרמ"ה דהלכת' כרב סמא דכיון דאמר קמיה דרבינא משמיה דרב אויא ושתק רבינא וקבלה הדר ביה ממאי דהוה אמר איהו וקבל מה שאמר משמיה דרב אויא. הילכך לא משכחת שלד"ע אלא בחצר ע"כ. וכ"כ הרב הנמוק"י ז"ל שם בשם הרמ"ה והר"ן ז"ל יע"ש. אבל מהר"ם ב"ב ז"ל בתשו' ק"ג סי' תנ"ה כתב נ"ל דהלכתא כרבינא דהוא בתרא' וכ"ש רבינא שהיה תלמיד חבר דרב אשי דסוף הוראה נינהו והלכתא כוותייהו ע"כ יע"ש. ואיכא למידק במאי דכתב מהר"ם ז"ל בתחילה טעמא דהלכתא כרבינא דבתראה הוא. והא רב סמא נמי בתרא' הוא כרבינא דקמיה דרבינא הוא דאמר לה רב סמא. ותו דהא הו"ל רב סמא ורב איויא תרי לגבי רבינא דהא כיון דאמרה ר"ס משמיה דרב איויא נר' דגם ר"ס כרב איויא ס"ל. וא"כ יש לפסוק כרב סמא ורב איויא דהוו תרי לגבי רבינא וגם ר"ס בתראה הוא. דגדולה מזו איתא בפ"ק דנדה ד"י ע"ב עלה דאיפליגו התם חזקיה ור' יוחנן שאמר משום ר"ש בן