גזע ישי קצט

לחומרא גבי איסורי שבת.. ואמאי קאמר מר הכא הטעם דיש שליחות לגוי לחומרא. האמנם לפי מאי דברירנא אנן בעניותין לעיל אתי שפיר ותנא דווקנא הוא הר"ש ב"ר ברוך ז"ל דדייק שפיר למי' הכא להאי טעמא דיש שליחות לגוי לחומרא. והוא משום דהכא כי נותן הישראל מעות לגוי בע"ש ואומר לו לקנות לו חפץ פלוני למחר ביום השוק הנה הוא עושה שלי' להגוי שיקנ' לו ביום שבת והגוי כי קונה בשביל הישראל להחפץ ההוא ביום שבת לאו אדעתא דנפשי' הוא דעביד אלא שליחותיה דישר' עביד שיקנה המוכר החפץ להישראל בעל המעות והגוי הקונה לזכו' בהחפץ מיד המוכר להיש' משלחו מתכוון דבהכי הרי מעשיו קיימי' שיהיה החפץ קנוי להישראל משלחו מש"אכ אם א יתכוון הגוי. לקנות ולזכות בשביל הישראל דאין המכר קיים באופן דבכל כה"ג הגוי לאו אדעתא דנפשיה עביד כבשאר איסורי מלאכות דשבת אלא שליחותיה דישראל עביד דומיא דאיסור רבית ושייך הכא לה"ט דיש שליחות לגוי לחומרא. ולהכי נקט הר"ש זל להאי טעמא דיש שליחות לחומר' הכא דהוא טעמא רויחא אף אם תמצא לומר דבאמיר' לגוי בע"ש לעשות לו מלאכה בשבת ליכא משום איסור אמירה לגוי שבות הכא יש לאסור משום דיש שליחות לחומרא דמה"ט גם כי אומר לו בע"ש. הנה בעת שהגוי קונה החפץ דהוא ביום שבת כקונהו הישראל עצמו משום דש"שא כמותו דיש שליחות לגוי לחומ' אלא דלקושטא דמילתא פשיטא ליה להרב זל דגם לומר לגוי מע"ש לעשות לו איזו מלאכה למחר אסור אף דליכא לה"ט דשליחות משום דאמיר' לגוי שבות אפי' מע"ש. להכי הוקשה לו דמ"ש מהני דשרו ב"ה עם השמש וממסירת כתבים ליד הגוי בע"ש. ופריק לה שפיר דהתם נכר הוא וידוע לכל המון העם דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד כיון שברשותו הוא שלא לעשותו למחר בשבת מש"אכ באומר לו לעשותו דוקא למחר בשבת כה"ג דאומר לו לקנות ביום השוק דא"א לו לקנות לא בשבת דהוא יום השוק. כנל"עד בכוונת דברי הר"ש ב"ר ברוך ז"ל

אך מה שמנגד להאי סברא דאמרן דבדבר שנעשה בשביל הישראל אפי' שלא מדעתו עיקר המעשה קיים ועומד לפנינו כי אומר ישראל לנכרי לעשותו בשבילו אין הנכרי עושה להמעשה ההוא שליחותו דישראל אלא אדעתא דנפשות עביד. הוא מאי דחזיתיה להר"שבא ז"ל בחי' לקמא לדף נ"א עלה דפרכינן התם בור של שני שותפין היכא משכחת לה אי דעבדו שליח. אין שליח לדבר עבירה. והק' עלה הרש"בא זל קשיא דילמא דשוו שליח נכרי וי"ל דאין שליחות לגוי ואפילו אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך א"ד ז"ל יע"ש. והשתא. אם איתא להאי סברא דאמרן. אעיקרא לא מקשה הרש"בא מידי דהא כי שוו שליח לנכרי לכרות הבור בר"ה כי כורה הנכרי הבור אדעתא דנפשיה הוא דעביד ולאו שליחותיה דישראל עביד דהא מעשה הכריה דהבור עשוי ועומד לפננו ואמאי הוצרך הרשב"א זל לתרצה משום דקי"ל אין שליחו' לגוי ואפי' אינהו לדידן כדאמרי' באיזהו נשך תיפוק לי דאעיקרא אין כאן שליחות כלל דבכה"ג נכרי אדעתא דנפשיה הוא דקעביד ולאו שליחותיה דישראל עביד. זולתי שנאמר דהרשב"א ז"ל קט לתרצה הכי לרווחא דמילתא דהכי קי"ל דאפי' בדאיכא שליחות אין שליחות לגוי דמעטיה רחמנא לגוי משליחות והוא דוחק קצת

ולפי מאי דכתיבנא מתורץ מאי דקשיא ליה להגאון רש"ל בספ' ים של שלמה פרק הגוזל בתרא סי' ן' על מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"ז סי' א' והביאו הטור ז"ל בח"מ סי' שפ"ח וז"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם כו' עד וכ"ש אם צוו להורגו דיפה עשו ואע"פ שכתב ר"ח דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה כו' וכ"כ בסי' א' יע"ש. והקשה מהרש"ל ז"ל דכיון דקי"ל שש"א כמותו הו"ל כאילו הוא עצמו הרגו בידים וגבי גוי לא שייך לומר אין שלד"ע ועוד דאף דאין שליחו' לגוי היינו לקולא אבל לחומר' יש שליחו' והו"ל כהרגו בידים זת"ד ז"ל יע"ש. ולפי מאי דכתיבנא לק"מ דבכה"ג גוי אדעתא דנפשיה קעביד ולא אדעתא דישראל וליכא משום שליחות לחומרא. ועמ"ש הרב שע"המ ז"ל פ"ה מה' מלוה דט"ל ע"ב סד"ה האמנם ראיתי כו' ובמ"ש על קושי' מהרש"ל ז"ל שם ע"ג דאין דבריו מחוורין לי. ועמ"ש הר"ב תה"ד סס"י רצ"ט ועיין מה שכתבתי לקמן סימן צ"ח בענין אין שלד"ע אי שייך בשליח גוי

כלל היוצא ממאי דכתיבנא דלא אתמר להאי מילתא דיש שליחות לגוי לחומרא אלא בהני מילי דרמו עליה דישראל למעבדינהו איהו גופיה או שלוחו מדעתו דאי עביד להו אדם בשבילו שלא מדעתו מעשיו בטלים ולא עבד ולא מידי כה"ג דרבית ושאר ענייני זכיות דממון דגם הנכרי כי עביד להו בשליחותו דישראל לאו אדעת' דנפשי' קעביד אלא שליחותי' דישרא' הוא דעביד לא דרחמנא מעטי' להנכרי משליחות ואמור רבנן דלחומרא יש שליחות לגוי מטעמ' דאמר מר הריב"ש ז"ל אבל במילי דגם כי יעשה הנכרי בשביל הישראל שלא מדעתו דישראל אין עיקר מעשיו בטלים דהמעשה עשוי ועומד לפנינו לא אמרו רבנן בהו דיש שליחות לגוי לחומר'