גזע ישי קצח

בתורת הלואה בשליחותו דהישראל הראשון לא עביד הנכרי אדעתא דנפשיה אלא אדעתא דישר' ושליחותיה הוא דמתכוון הנכרי למעב' וכיוצא דיש כאן שליחו' אלא דרחמנא מעטיה לנכרי משליחות מקרא דגם אתם מה אתם בני ברית כו'. וכן בכל שאר זכיית ממון וכל כיוצא בזה ואמור רבנן דמאחר דשליחו' מיהא איכא הכא דהנכרי לאו אדעת' דנפשיה עבי' בהני מילי אלא שליחותיה דישראל הוא דעביד יש להחמיר מדרבנן מהאי טעמא רבה דאמר בה הריב"ש ז"ל דכ"ע ידעי דשש"א כמותו ולאו כ"ע ידעי דרשת מה אתם בני ברית כו' כתבנו דבריו לעיל בריש סי' הקודם. אמנם בהני מילי דגם כי אומר הישר' להנכרי לעשות לו הדבר בשבילו הסבר' ידוע לכל דהנכרי כי עביד לה להאי מילתא אדעתא דנפשיה הוא דקא עביד ולאו שליחותיה דישר' עביד כעשיית מלאכה אחת מן המלאכות בשבת באמירתו דהישראל דא"ל להנכרי שיבשל לו בשבת וכן חסימת פרתו ודישת תבואתו ואין כאן שליחות כלל לא ראו חכמים לגזור ולמימר דאסור מה"ט דיש שליחות לחומרא כיון דזה ידוע דבכה"ג הנכרי אדעתא דנפשיה הוא דקא עביד ולאו שליחותיה דישראל עבי' ואין כאן שליחות כלל למימר ביה שש"א כמותו דבהא כ"ע ידעי דאין הגוי מתכוון לעשות שליחותי' דישראל אלא אדעתא דנפשיה הוא דעביד ולהכי שרי וליכא למגזר בכה"ג איסורא מה"ט דלחומרא יש שליחות. אלא דאפ"ה משום דסוף סוף הנכרי כי עביד לה להאי מילתא ע"פ אמירתו דישראל הוא דקא עביד הגם דכי עושהו הנכרי לא מכוון למעבד שליחותיה דישראל אסרו חז"ל באיסורי שבת וגזרו שבות דאמיר' לגוי משום דסוף סוף מחזי קצת לעיני ההמון כשלוחו של הישראל כיון דהישראל מצווהו להגוי ואומר לו לעשות מלאכה ההיא בשבילו והגוי עושה המלאכה ההיא בשביל הישראל ע"פ אמירתו וחששו חז"ל לשלא יבא הישראל עי"כ להקל באיסורי שבת. ומבעיא לן אם איסור זה דאמירה לגוי שבות דאסרו חז"ל משום דמחזי קצת כשלוחו אסרוהו גם בשאר איסורי תורה דהוו כיוצא דאיסורי מלאכה דשבת כאיסור חסימה ודישה דאע"ג דמשום שליחות לחומרא לא אסיר משום דבכה"ג ליכא שליחות כלל בנכרי דהוא אדעתא דנפשיה קעביד כאמור מ"מ אסרו משום אמירה לגוי שבות כבאיסורי שבת. או דילמ' דוקא באיסורי שבת דחמירי דהוי איסור סקיל' ראו חז"ל להחמיר ולאסור אמירה לגוי אע"ג דכ"ע ידעי דבכה"ג הנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ולאו שליחותיה דישראל עביד משום דמחזי לעיני המון כשליחות כיון דע"י אמירתו של הישראל הוא דהגוי עביד המלאכה בשביל הישראל. אבל בשאר איסורי. תורה דקילי כאיסור חסימה לא ראו חז"ל לאסור אמירה לגוי כיון דכ"ע ידעי דנכרי בכה"ג אדעתיה דנפשיה קא עביד ולאו שליחותיה דישראל עביד ולא חשו חז"ל באיסורי לאוין להא דמחזי לעיני המון כשליחות כדחשו גבי איסור שבת. כנלע"ד בישוב האי תיובתא רבתי דאותיב מר הגאון פני יהושע ז"ל על סברת רש"י ורבינו חננאל ז"ל דיש שליחות לנכרי לחומרא

ולפי מאי דכתיבנא אתי שפיר דלא אשכחן לרז"ל באיסורי מלאכות דשבת ע"י נכרי שיאמרו דאיסורו משום דיש שליחות לגוי לחומרא באיסורי שבת כדאמרו גבי איסור רבית אלא אמרו דאיסורו משום אמירה לגוי שבות דמ"ט עבדי רבנן דמשנו בדבורייהו דגבי איסור רבית אמרו דאסור משום דיש שליחות לגוי לחומר' וגבי איסורי שבת הם אמרו משום אמירה לגוי שבות. אך ע"פ מאי דכתיבנ' ניחא דדוקא גבי רבית וכיוצא בו דהנכרי שליחותיה דישר' הוא דעביד ולאו אדעתא דנפשיה ונמצא דיש שם שליחות אלא דרחמנא מעטיה לגוי משליחות ואמור רבנן דלחומרא יש שליחות. אמנם גבי איסורי שבת דכי אומר ישראל לגוי לעשות לו מלאכה בשבת בשבילו כי עביד הגוי המלאכה בשביל הישראל לאו שליחותיה דישראל עביד אלא אדעתיה דנפשיה ככל מאי דברירנ' לעי' ונמצא דאין כאן שליחות מעיקר' כי היכי דיאמר ביה דיש שליחות לגוי לחומרא אלא משום דמחזי לעיני ההמון כשלוחו של הישראל כיון דבשביל הישראל וע"פ אמירתו דא"ל לעשות המלאכ' הוא דהגוי עושה ראו חז"ל לחוש ולאסור להכי אמור רבנן בהא דאיסורו משום אמירה לגוי שבות ולא אמרו משום דיש שליחות לגוי לחומרא כדאמרו התם גבי רבית. ץ

ואת זה מצאתי ראיתי להגהות מיימו' ריש פ"ו דה' שבת שכתבו בשם הר"ש בר ברוך ז"ל אסו' ליתן לגוי מעות בע"ש שיקנה לו למח' ביום השוק כי יש שליחות לגוי לחומרא ולא דמי לכל הני דשרו כ"ה עם השמש ולא דמי למסירת כתבים ביד גוי דכולהו אדעת' דנפשייהו קעבדי דאם ירצה לא יעשה למחר ודמי לפוסק לשבות ואינו שובת אבל הכא אי אפשר אלא למחר ביום השוק א"ד ז"ל יע"ש. הנה שכתב ז"ל הטעם דאסור ליתן לגוי מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק משום. דיש שליחות לגוי לחומרא. ויש להרגיש עליה לכאורה דמה ראה כאן לשנות מלישנייהו דרבנן דאמרו הטעם באיסורי שבת משום אמירה לגוי שבות ולא העלו על שפתי קדשם להאי לישנא דיש שליחות לגוי