גזע ישי קצז

דענייני השליחות האמור לעיל. גם הנכרי כי עושה לאחד מהני מילי בשביל הישראל מדעתו דהישראל ושליחותו דעשאו הישראל שליח שיעשנו בשבילו לאו אדעתיה דנפשיה הוא דעבי' ליה הנכרי אלא אדעתיה דישראל משלחו הוא דעביד ושליחותיה דישראל הוא מתכוון לעשות כיון דאי לאו דעתו ושליחותו של הישראל אין במעשה ההיא שעושה מעשה של כלום כי עיקר קיום המעש' ההוא בדעת הישראל משלחו הוא דתליא ואם יעשהו אדעתיה דנפשיה ולא שליחותי' דישראל אין במעשיו כלום. ולהני מילי הוא דאצטריך רחמנא למעוטי לנכרי משליחות מקרא דגם אתם דאע"ג דבהני מילי הנכרי כי עביד להו בשליחותיה. דישראל אדעתא דישראל ושליחותיה עביד אין במעשיו כלום משום גזירת הכתוב דמעטיה רחמנא משליחו' דבעינן דומיא דאתם מה אתם ב"ב אף שלוחכם בני ברית. אמנם בהאי גוונא תניינא דאמרן לעיל דכדי שיהא גוף המעשה קיים אינו תלוי בדעתו של זה שבעבורו נעשה הדבר ההוא כעשיית מלאכה וחסימ' דפרה ודישה והדומה. גם באומר ישראל לנכרי שי שיעשה לו המעשה ההיא כי עביד לה להמלאכ' ההיא הנכרי אדעתיה דנפשיה הוא דקא עביד לה ולאו שליחותיה דישראל עביד דכיון דאף שיעשה המעשה ההוא אדעתא דנפשיה ולאו אדעתא דישראל ושליחו' המעשה קיים והנה הוא עשוי ועומד לפנינו. הנכרי סתמיה במעשה ההוא כי עושהו לישראל אדעתיה דנפשיה הוא דקעבי' לה ולאו למעבד שליחותי' דישר' הוא דמתכוון בעשייתו להמעשה ההוא שא"ל הישראל לעשותו בשבילו דבכל כה"ג דאין עיקר קיום גוף המעשה תלוי בדעתו של הישראל המצווהו להנכרי לעשותו בשבילו כמלאכת הבשול וחסימה ודישה אלא קיום המעשה תלוי ביד הנכרי שפועל ועושה מעשה הבשול או החסימה והדישה סתמיה דהנכרי לעשותו אדעתא דנפשיה ולאו שליחותיה דישראל עביד ולהאי גוונא לא איצטריך רחמנא למעטיה לנכרי משליחו' מקרא דגם אתם דאעיקרא דמילתא אין הנכרי עושה שליחותו דהישראל כי היכי דנצטריך למעוטיה משלי' דהסברא ידועה היא דבהאי גוונא נכרי לא עבי' אלא אדעתא דנפשיה ואין כאן שליחות כלל. והנה כי כי כן שפיר פי' הראב"ד ז"ל טעמא דהאומר לנכרי חסום פרתי ודוש בו אינו עובר משום דנכרי אדעתיה דנפשי' עביד ולאו שליחותיה עביד. דבכה"ג קושט' הכי הוה. דאעיקרא אין הנכרי עושה שליחותו של הישראל אלא אדעת' דנפשיה. ואין לנו צורך לטעמא דאין שליחות לגוי דנפקא לן מקרא דגם אתם דהכא ידוע מסבר' דאעיקרא אין הנכרי עוש' שליחו' דהישראל דסתמיה דהנכרי בכל כה"ג דלא עביד אלא אדעתא דנפשיה. כנלע"ד בישוב דברי הראב"ד ז"ל

דבר היוצא מן האמור דכי איצטריך רחמנא למעוטיה לנכרי משליחות מקרא דגם אתם היינו בכל הני מילי דכי אומר לו הישראל לעשותו בשבילו הנכרי שליחותיה דישראל הוא דעבי' ולאו אדעתיה דנפשיה. דאי עביד להאי מילתא אדעתיה דנפשיה ולאו אדעתיה דישראל משלחו יהיו מעשיו בטלים. כהפרשת תרומה והלוואת ממון ושאר זכיית ממון. בהני והדומ' להם דהנכרי שליחו' דישראל הוא דקא עביד ולא עבי' לה אדעת' דנפשי' הוא דאיצטריך רחמנא למעוטיה לגוי משליחו' מקרא דגם אתם אמנם במילי דגם כי עושה בשביל הישראל אפילו שלא מדעתו ושליחותיה דהישראל לא שייך ביה למימר דאין מעשיו של הנכרי קיימים אלא מעשיו בטלים ואין שם מעשה כלל. כעשיית מלאכה אחת מהמלאכות בשביל הישראל שלא מדעתו הרי עיקר גוף מעשה הבשול או החסימה והדישה קיים ועומ' לפנינו. אין לנו צורך למיעוט למעטיה לנכרי משליחות בהני דאעיקר' זו ידוע דגם באומר הישר' להגוי שיעשה לו דבר מאלו בשבילו. כי עושהו הנכרי בשביל הישראל לאו שליחותיה דישראל הוא דעביד אלא אדעתיה דנפשיה ולהנאת עצמו הוא דקא עביד ואין כאן שליחות כלל

. ומעתה הנה מקום אתי ליישב להאי קושיא דהקשה הגאון בעל ש"ות פני יהושע ז"ל על רש"י ור"ח דס"ל דלחומרא יש שליחו' לגוי מהא דאיבעיא לן התם בפרק הפועלים באומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה אי גזרו בה רבנן משום אמירה לגוי שבות כדגזרו גבי איסורי שבת כתבנו דבריו לעיל בריש אמי'ר. ולפי האמו' דבדבר דליכא למימ' ביה דאין בגוף המעשה כלום כי מעשיו הרי הם קיימים ועומדי' לפנינו כעשיית מלאכות בשביל הישראל וכיוצא. גם בי אומר לו הישראל להנכרי לעשות לו מלאכה ההיא בשבילו סתמיה דנכרי דכי עביד לה למלאכה ההיא בשביל הישראל לאו שליחו' דישראל עביד אלא אדעתא דנפשיה הוא דעביד. וה"נ הוה חסימה ודישה ככל האמור לעיל. לא קשיא כלל להאי קושיא דהגאון בעל ש"ות פני יהושע א"ל הנז'. דעד כאן לא אמרו דלחומרא יש שליחו' לגוי אלא בכל הני מילי דגם גוי כי עביד להו בשלי' הישראל לאו אדעתיה דנפשיה קעביד אלא שליחותיה דישראל הוא דעביד כהלווא' הגוי מעותיו של ישראל ברבית לישראל אחר בשליחותו דהישראל המלוה דא"ל להנכרי שילוה מעותיו שבידו לישראל אחר בשבילו דבכה"ג כי נותן הנכרי המעות להישראל השני