גזע ישי קצא

הואיל ומדעת ישראל נתן. והשתא אם אית' דמשו' דישראל זה השני כשמקבלם מיד הגוי דעתו לזכות בהם לישראל האחר ודינא הוה דישראל זוכה לחברו מידו של גוי ומשו"ה הוא דהוה רבית קצוצה לדעת הרמב"ם והרב התרומות ז"ל כדסבר מר הרב מח"א ז"ל אמאי כתבו ז"ל דטעמא הוא הואיל ומדעת ישראל נתן הגוי לידו של ישראל זה השני. ומאי איריא שנתנם לו הגוי מדעתו של הישראל הראשון הא כיון דכל עקר הטעם אינו אלא משום זכייתו של ישראל זה בקבלתו מיד הגוי לישראל הראשון. א"כ כי נתנם הגוי לידו של זה הישראל השני אפילו שלא מדעתו של הישראל הראשון דלא העמידו אצלו אלא הגוי נתרצה ליתנם לו לישראל זה השני שיזכה בהם בשביל הישראל ב"ח וקבלם ישראל זה מידו אדעתא דהכי הוי רבית קצוצה מה"ט דישראל זוכה מידו של גוי לישראל הראשון. והוה להו למימר דהוה רבית קצוצה משו' דישראל זה זוכה בהם לישראל הראשון כיון דזהו עקר הטעם לפי דברי הר' מח"א ז"ל ואפילו בלא העמידו אצל הישראל אלא נתנם לו הגוי שלא מדעת יש' הראשון אדעתא שיזכה בהם לישראל הראשון ב"ח הוי רבית קצוצה כאמור. אלא מדכתבו ז"ל ואם העמידו אצל הישראל אע"פ וכו' הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה. מבואר יוצא דדוקא בהעמידו אצל הישראל והישראל א"ל לגוי ליתנם לישראל זה בשבילו הוא דהוי רבית קצוצה ומה"ט דאמו' רבנן הואיל ומדעת ישראל נתן אבל כל שלא העמידו אצל הישראל אלא נתנו לו שלא מדעתו של הישר' הראשון לא משכחת לה שיהא רבית קצוצה ואפילו שיתנם לידו אדעתא שיזכה בהם בשביל הישראל הראשון וקבלם ישראל זה אדעתא דלזכות בהם לישראל הראשון. וא"כ הרי מוכח מדברי הרמב"ם והר"ב התרו' ז"ל אלו דסברי דאין הישראל זוכה מידו של גוי לחבירו וכסברת התוספות ז"ל ולהכי כתבו ז"ל דלא הוי רבית קצוצה אלא בהעמידו אצל הישר' ומטעמא דהואיל דמדעת הישראל נתנם הגוי לידו של ישראל זה השני ואיך כת' הר' מח"א ז"ל כל בתר איפכא שדעתם ז"ל דישראל זוכה לחבירו מידו של גוי

ולמאי דקשיא על הרמב"ם ז"ל והר' התרומו' ץ ז"ל שכתבו דהוי רבית קצוצה והא אין שליחות לגוי ובש"ס התם אמרי' בשלמ' סיפא לחומ' וכו' והיינו משום דמדאוריי' אין שליחות לגוי ואיך כתבו הרמב"ם ובה"ת ז"ל דהוי רבית קצוצה. אשר מפני כן סובר הר' מח"א ז"ל בדעתם דהיינו טעמייהו דהוי רבית קצוצה משום דסברי דישראל זוכה לחבירו מידו של גוי. לדידי חזי לי בישוב דבריהם דסברי רבנן הרמב"ם ובה"ת ז"ל כהאי סברא דסברי למימר בתחלה תלמידי הרשב"א ז"ל דמשכחת לה דמדינא אסיר ולא משום חומר' היכ' דא"ל הישראל המלוה לנכרי תנם לישראל שני בשבילי והנכרי א"ל לישראל שני זכה בהם ולא מחמת שליחותו של נכרי אלא שכיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מן ההפקר. וכבר כתבנו לעיל בביאו' כוונ' דברי תה"ר ז"ל בזה דכיון דהגוי העמידו אצל היש' הראשון וא"ל ישראל הראשון לגוי תנם לו בשבילי להכי שייך שפיר למימר דכיון דהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והו"ל ישראל השני המקבלם מידו כזוכה מההפקר כיון דנתינת הגוי המעות לידו הוה מדעתו ועל פי צוויו של הישראל הראשון ב"ח משא"כ אם הגוי לא העמידו אצל הישראל המלוה שלו ונתנם לידו של ישראל זה השני שלא מדעתו של הישראל המלוה שלו ואמר לו שיזכה בהם בשביל הישראל המלוה שלו דבהא לא שייך למימר שהגוי מסתלק מהם כלל כאמור ומדובר לעיל. ולפ"ז יש ליישב שפי דברי הרמב"ם ובה"ת ז"ל הנז' דסברי רבנן כהאי סברא ולהכי כתבו שפיר דאם העמידו אצל הישראל אף על פי שנתן הכותי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה. וכוונתם דהואיל דהעמידו אצל הישראל וא"ל הישראל שיתנם לו לישראל זה דמדעתו של הישראל המלוה וע"פ צוויו נתן הגוי הרי הגוי כיון שרצה לזכות המעות לישראל זה השני דלא איכפת לו אם ישראל יזכה בהם בשביל הישראל ב"ח או לא יזכה בהם אלא לעצמו כיון דמדעתו של הישראל המלוה שלו שאומר לו ליתנם לישראל זה נותנו ונפטר הוא בנתינתו ליד ישראל זה מהישראל בעל חובו. הרי הגוי מסתלק מהם והו"ל ישראל זה השני שמקבלם מידו כזוכה מן ההפקר בשביל הישראל הראשון ולהכי אסו' מדינא והוי רבית קצוצה וכמ"ש תה"ר ז"ל. כנלע"ד נכון בישוב דברי הרמב"ם ז"ל והבה"ת ז"ל. ועכ"פ מדברי הרמב"ם והבה"ת ז"ל הנז' מוכח דאין ישר' זוכה לחברו מיד הגוי כאמור. וא"כ ישראל ששלח לחברו שיקח מיד הגוי בעדו בהקפה כי באו מיד הגוי לידו של השליח לא זכה בהם המשלח כיון דהגוי נותנם ליד השליח אדעתא שיזכה בו לישראל משלחו ואין הישראל זוכה לחבירו מיד הגוי בכה"ג משום דאין שליחות לגוי. ודלא כהרב מח"א ז"ל בדעת הרמב"ם ובה"ת ז"ל: