גזע ישי קצ

נמי שפורע לבעל חובו וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא ילך עמו בעקיפין ובודאי דגוי שזוכה מעות לישראל ע"י ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמרי' דגוי לית ליה זכיה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי אבל ודאי מזכה הוא לישראל ע"י ישראל ומשום דזימנין דהוי הכי ונמצא ישראל זה זוכה להישראל הראשון שהלוה לו מעות של גוי כשיקבלם והו"ל ישראל לוה מישראל ברבית אסרו חכמים בכל ענין ואפי' כשהגוי נותנו לו בשליחותו של ישראל הראשון ועל דעת להפטר וכו' א"ד ז"ל יע"ש. הנה לך מפורש יוצא מדבריו ז"ל כל בתר איפכא דהיכא דאין הגוי נותן מעותיו לישראל זה השני מדעת הישראל הראשון בעל חובו וע"פ צוויו ושליחותו שיתנם לו בשבילו אלא הגוי מדעת עצמו ורצונו שרוצה לפרוע לב"ח וסומך ובוטח על ישר' המלוה שיקבל בפרעונו והוא נותנם לישראל זה השני שיזכה בהם לישראל האחר ב"ח הוא דאסור מדינא מטעם זה דגוי שזיכה מעות לישראל ע"י ישראל זכה בהן אותו ישראל. אבל בשהגוי נותנו לו בשליחותו של ישראל הראשון שא"ל תנם לו בשבילי וע"ד להפטר מדינא שרי אלא דחכמים אסרוהו ואמרו דיש שליחות לחומרא ככל הכתוב ומפורש בדברי הריטב"א ז"ל כנז'. ולפ"ז מבואר ממילא דמאי דכת' דודאי מזכה הוא הגוי לישראל ע"י ישראל לא הוה טעמו מפני דהגוי מסתלק מהם והו"ל הישראל השני כזוכה מן ההפקר אלא דמדינא יש לגוי זכיה בכה"ג דלזכות לישראל ע"י ישראל. ובכן הדרא התמיהא על הריטב"א בשם רבו ז"ל לדוכתה הא כי מזכה הגוי לישראל ע"י ישראל ע"כ דהו"ל ישראל זה שזוכה מידו של הגוי שלוחו של הגוי לזכות בהם בשביל הישראל האחר. ואין שליחות לגוי

וראיתי להר' מחנה אפרים ז"ל בהל' שלוחין סי' י"ג שהביא לדברי התוספות דפ' א"נ הנז' דכתבו דאין הישראל זוכה מידו של גוי בשביל ישראל משום דאין שליחות לגוי. וכתב אבל בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מלוה והרב התרומות שער מ"ו ח"ד שכתבו שם דכי האי גוונא הוי רבית קצוצה נראה דס"ל דהישראל זוכה לחבירו מידו של גוי. וראיתי בירוש' פ"ו דדמאי בישראל שאמר לחנוני תן יין לפועלים ה"ז חושש משו' י"נ קאמר עלה ר' זעירא סבר החנוני מזכה להו לפועלים בשביל בע"ה ור' אילא סבר הפועלים זוכים לב"ה וחוזרי' וזוכים לעצמם מה נפק מביניהון היה החנוני חרש ע"ד דר"ז אינו חושש שאין שליחות לחרש ע"ד דר' אילא חושש עכ"ל. ולע"ד היה נראה דאפי' ר"ז לא פליג א"ר אילא אלא משום דס"ל דאין דעתם של פועלים לזכות לבע"ה ולחזור ולזכות לעצמם ומש"ה קאמר בגמ' דילן דאינו אסו' אלא משום חומרא דלסברת התוספות שאינו יכול לזכות לחבירו כיון דאין הגוי מפקיר נכסיו קשה עדין דמה בכך שאין הגוי מפקיר נכסיו כיון שישראל הלוה דעתו לזכות בשביל חבירו לא יהא אלא שתפס בע"כ של גוי ה"ז זכה לו דע"כ לא אמרי' דתופס לב"ח לא עשה כלום היינו היכא דהוי חב לאחרים אבל כל שאינו חב לאחרים כ"ע מודו דקנה והטור בי"ד סימן קס"ט נראה שסובר כמו שכתבתי שכת' דאם הישראל אומ' שבשליחו' הראשון מקבלם ה"ז מדינא אסו' וכת' הב"י דלאו דוקא שעשהו שליח אלא כיון שדעתו של שליח שני לזכות לראשון זוכה לו ותלמידי הרשב"א כתבו בשם רבם דלעולם אינו אסו' אלא משום חומרא דאפילו א"ל ישראל המלוה שיזכה בשבילו וקבלם ע"ד לזכות למלוה כיון שמיד הגוי הוא זוכה וא"א שהוא מסתלק מהם בעודם בידו הילכך ישראל זה א"א לזכות לישראל חבירו עכ"ל. הרי אתה רואה דלדעת התוספות וסברת ת"ר שהביאו משם רבם א"א לישראל לזכות לחבירו מידו של גוי ולדעת הרמב"ם ז"ל ובה"ת והטור כל שדעתו של שלית לזכות בעד חבירו זו כה לו. ולפ"ז נראה דאם יש' שלח לחברו שיקח לו מיד גוי בהקפה בעדו מיד שבאו לידו של שליח זכה בהם המשלח ולסברת ת"ר שהביאו משם רבם לא זכה בהם המשלח עכ"ד הר' מח"א ז"ל יע"ש. והנה מ"ש הר' ז"ל דבדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' מלוה והרב ה"ת שער מ"ו ח"ד שכתבו דכה"ג הוי רבית קצוצה נראה דס"ל דהישראל זוכה מידו של גוי לחבירו. לענ"ד אחר המחילה רבה דהא ליתא כי ליכא למשמע מדברי הרמב"ם ובה"ת ז"ל הנז' דסברי רבנן דישראל זוכה לחברו מידו של גוי. ואי איכא למשמע מדבריהם הוא כל בתר איפכא דאין הישראל זוכה לחברו מידו של גוי דהרי הם ז"ל כתבו שם וז"ל כותי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו יש' אחר וא"ל תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל ה"ז מותר. ואם העמידו אצל יש' אע"פ שנתן הכותי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה עכ"ד ז"ל יע"ש בהרמב"ם ערק ה' מהלכות מלוה הלכה ד' ובהר"ב התרומות שער מ"ו ח"ד. הנה שכתבו זל טעמם ונימוקם למה הוי רבית קצוצה כשהעמידו אצל ישראל אע"פ שנתן הכותי המעות בידו והיה טעמו