גזע ישי קפט

הנכרי הוא זוכה בהם וא"א לומר שהוא מסתלק בעודם בידו הילכך ישראל זה א"א לזכות בהם אלא מחמת הנכרי וכיון דאין יכול לזכות בהם מדין שליחות שוב א"א לזכות בהם וכתבו שדברים אלו קרובים אל הדעת ולפי זה אפילו מינהו הישראל המלוה שליח בפירוש לזכות בשבילו שרי לדעת ר"ת א"ד הרב"י ז"ל יע"ש. הנה שגם הטור ז"ל נראה דס"ל כהאי סברא דאסבר לן מר הריטב"א בשם רבו ז"ל דמזכה הוא הגוי לישראל ע"י ישראל ולהכי שפיר כת' דאפי' לר"ת אם הישראל השני אומר דבשליחות הראשון מקבלם מהנכרי אסור מדינא והיינו משום דישראל זה השני זוכה מיד הגוי בשביל ישראל הראשון וכאלו לוה ישראל זה השני המעות מיד הישראל המלוה עצמו חשיב. וגם תלמידי הרשב"א הזכירו סברא זו ואמרי בה טעמא דהיכא דא"ל ישראל המלו' לנכרי תנם לישראל שני בשבילי והנכרי א"ל לישראל שני זכה בהם כיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מן ההפקר. והנה כי כן יש ליישב גם דברי הריטב"א בשם רבו ז"ל הנז' דאיהו נמי מאי דכת' דודאי מזכה הוא הגוי לישראל ע"י ישראל היינו מהאי טעמא דכיון שהגוי רצה לזכות המעות להישראל מיד שאומר לישראל זה שיקבלם ויזכה בהם לישראל אחר בעל חובו הוא מסתלק מהם וכי מקבלם הישראל מידו הרי הוא כזוכה מן ההפקר בשביל חבירו ולאו שליחותיה דגוי ץ עביד

האמנם כי דייקת שפיר נראה דא"א ליישב דברי הריטב"א בשם רבו ז"ל בהני מילי דאמרו תלמידי הרשב"א ז"ל. כי לכאורה איכא למידק על עיקר טעמא דאמרו תלמידי הרשב"א דכיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם וכו'. הא אע"ג דקי"ל דנכסי הגוי הרי הן במדבר וכל הקודם בהן זכה וכדאמרי' בב"ב דף נ"ד ע"ב דכיון דמטו ליה זוזי מסתלק וישראל לא קנה עד דמטי שטר לידיה וכו' יע"ש. היינו דוקא בכה"ג דהתם דהגוי הוא מקנה מידו ליד הישראל הזה הקונה ממנו וקבל ממנו המעות דכיון שקבל מידו המעות מסתלק מיד מהמקח. אמנם בגוי שנותן דבר לישראל כדי שיזכה בו בשביל אחר בעל חובו של הגוי להפטר מבעל חובו לא שייך כלל לומר דמיד שהוא נותן המעות ביד ישראל זה הוא מסתלק מהם דהא אין רצונו לזכות מעות אלו לישראל זה שמסרם בידו כי היכי דנימא דכי נתנם בידו מסתלק מהם אלא רצונו ודעתו הוא שיזכה בהם הישראל אחר בעל חובו לפרעון חובו ונמצא דכי נותנם הגוי ליד ישראל זה השני כדי שיזכה בהם להישראל האחר בעל חובו אינו מסתלק מהם עד שיזכה בהם הישראל בע"ח ואין ישראל זה המקבל מיד הגוי כזוכה מן ההפקר בעת שהוא זוכה בהם בשביל ישראל האחר המלוה של הגוי אלא שליחותיה דהגוי הוא דקעביד לזכות בהם להישראל האחר. ועל כרחין לומר דעד כאן לא אמרו תלמידי הרשב"א ז"ל לסברתם הלזו אלא בכה"ג דהגוי העמידו להישראל השני אצל הישראל הראשון ואמר לו ישראל הראשון להגוי תנם לישראל שני בשבילי והנכרי א"ל לישראל שני זכה בהם וכמוזכר בדבריהם ז"ל. דלהכי שפיר שייך לומר דכיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והיינו משום דמאחר דישראל המלוה שלו אמר לו שיתנם לישראל שני בשבילו הרי כי נותנם הגוי ליד זה הישראל השני לאו אדעתא שיזכה בהם ישראל זה בשביל הישראל הראשון המלוה שלו הוא דנותנם לו דמאחר דמדעתו ורצונו ועל פי צוויו של הישראל הראשון שאמר לו ליתנם לישראל זה השני הוא דנותנם לא איכפת ליה להגוי אם ישראל זה השני בקבלתו המעות מידו דעתו לזכות בהם בשביל הישראל הראשון או אין דעתו לזכות בהם בשביל הישראל ולכן שפיר איכא למימר דכי רוצה הגוי ליתנם ליד ישראל זה השני מיד הוא מסתלק מהם וכי מקבלם הישראל מידו וזוכה בהם הרי הוא כזוכה מן ההפקר זהו כונת תלמידי הרשב"א ז"ל. גם הטור ז"ל בכה"ג מיירי דהעמידו אצלו וא"ל הישראל הראשון להגוי תנם לישראל שני בשבילי. אמנם היכא דלא אמר לו הישראל הראשון להגוי תנם לישראל שני בשבילי והגוי מדעתו רוצה לפרוע חובו להישראל המלוה שלו ע"י ישראל זה השני שיקבלם מידו ויזכה בהם בשביל ישראל המלוה שלו ודאי דכי נותנם ליד ישראל זה השני ואומר לו שיזכה בהם בשביל הישראל האחר המלוה שלו לא שייך לומר דמיד שרוצה הגוי ליתנם לו לישראל זה השני הוא מסתלק מהם כאמור לעיל. והנה כי כן אין מקום ליישב דברי הרי"טבא בשם רבו ז"ל הנז' בהאי טעמא דאמרי תלמיד הרשב"א ז"ל לסברתם דהרי הריטב"א ז"ל כת' וז"ל ומיהו אמור רבנן שיהא שליחות לגוי לחומרא והמעות שנתן גוי לישראל שיהו בזכות ישראל הראשון וכאלו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון וחומרא זו אומר רבינו דחומרא בטעמא הוא פי' חששו חכמים שזימנין שהגוי יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו בלבד שא"ל תנם לו אלא אפילו בלאו הכי