גזע ישי קפח

דגוים שלא מדעתם ואין כאן משום שליחות כי היכי דנימא ביה אין שליחות לגוי. כנלע"ד ברור ונכון בישוב האי קושיא דמקשו רבנן הרב פנים מאירות והצ"ק והרי"א ז"ל

פ"ה אין שליחות לגוי. והוא הדין דאין זכיה לגוי ואין גוי זוכ' לישראל ולא ישראל לגוי דהא זכיה מדין שליחות הוה וכיון דאין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו אין זכיה נמי לגוי. ואפי' זכיה מדרבנן לית ליה לגוי וכדאסקי' בפרק איזהו נשך ריש דע"ב. ועיין בס' אסיפת זקנים לב"מ שם בשם הרשב"א ז"ל כי שם בא"רה דאפי' לפי מאי דמשמע מש"ס דקידושין דמ"ב דזכיה לאו מדין שליחות הוה. אין זכיה לגוי יע"ש הטעם וקשיא לי על מור"ם ז"ל בהגהה ביו"ד סי' קס"ט סעיף י"א שכתב וז"ל אבל לא יוכל לזכות לגוי משכון ע"י אחר למאן דאמר אין זכיה לגוי ע"כ יע"ש. דמה הלשון אומרת למ"ד אין זכיה לגוי כאלו איכא מ"ד דיש זכיה לגוי הא זו מוסכם והלכה רווחת היא וליכא מאן דפליג בהא דאין זכיה לגוי ואפי' למאי דאמר רב הונא התם דמרבנן יש זכיה לגוי דחהו הש"ס וא"כ מאי האי דקאמר מור"ם ז"ל ץ למ"ד אין זכיה לגוי

פ"ו אין שליחות וזכיה לגוי. כי אמרינן דגוי לית ליה זכיה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי. אבל ודאי מזכה הוא לישראל על ידי ישראל כ"כ הרי"טבא ז"ל בשם רבו הביאו בס' אסיפת זקנים לב"מ פ' א"נ דע"א ע"ב עלה דאמרי' התם בשלמא סיפ' לחומרא וכו' יע"ש. אבל התוס' ז"ל שם ד"ה בשלמא סיפא לחומרא חולקים על הריטב"א בשם רבו ז"ל בזה שכתבו וז"ל תימא אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הנכרי הרבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי וי"ל דאפי שיוכל לזכות לחבירו במציא' הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכ' לישראל חבירו דניהי אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחברו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו ל ישראל ואין שליחות לנכרי והו"ל להיות מותר אפילו העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרי' דיש שליחות וכו' א"ד ז"ל יע"ש הנה דאף דמעיקרא הוו סברי רבנן התוספות ז"ל בהאי סבר' דהרי"טבא בשם רבו ז"ל הנז' ותמהו על הש"ס דאמאי לא הוי רבית גמור. הרי דחו בתירוצם לסברא זו בטוב טעם ודעת דא"א לנכרי לזכות לישראל חובו ע"י ישראל דניהי דאם היה הנכרי מפקיר מעותיו היה יכול הישראל לזכות לחבירו מדין המגביה מציאה לחבירו וכו' השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא מזכה מעותיו למלוה עז זה הלוה אין לו כח לזכות לפי שא"כ היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו לישראל בעל חובו ואין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו. וכ"כ גם הרשב"א ז"ל הביאו בס' א"ז שם. והם לפום ריהטא דברים מוכרחים מה"ט רבה דאמור רבנן דאין שליחות לגוי כי הא ודאי דכי מזכ' הגוי מעותיו לבעל חובו עי"ז הרי הוא בקבלתו המעות מיד הגוי שליחותיה דגוי עביד לזכות במעותיו לישראל בעל חובו. ויש לתמוה על הריטב"א בשם רבו ז"ל איך כתב בפשיטות דבתורת ודאי הגמור דהכי אמר מר אבל ודאי מזכה הוא לישראל ע"י ישראל. ואע"ג דלמאי דהקשו התוס' ז"ל כתב שם הריטב"א לפרש דהא דקאמר בשלמא סיפא לחומרא הוא משום דאין דעתו של גוי לתת כלום לישראל זה אלא ע"ד שיהא פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הו"ל מעות שנתן לישראל ברשות עצמו וכו' יע"ש. מ"מ עיקר האי סברא דהגוי מזכה לישראל על ידי ישראל קשיא מצד עצמה מכח הא דקי"ל דאין שליחות לגוי והכא ישראל זה הזוכה המקבל מיד הגוי שליחותיה דגוי המזכה לב"ח קעביד וכאמור

איברא דהטור ז"ל ביו"ד סימן קס"ח כתב דבהעמידו אצל ישראל ואמר ישראל הראשון לנכרי ליתנם לשני אפי' לר"ת דפי' כיון שאין שליחות לגוי לא נעשה שליח הישראל ושרי. אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלם מהנכרי אסור דשליח של ישראל הוא וכאלו מקבלם מידו דמי ע"כ. וכתב ע"ד מרן ז"ל בב"י וז"ל ומיהו אפי' לר"ת וכו' מתוך לשון זה משמע דאפי' לא שוייה ישראל המלוה שליח אסור דזוכה הוא לו שלא מדעתו וכן הזכירו תלמידי הרשב"א שכתבו דמשכחת לה דמדינא אסור ולא משום חומרא היכא דא"ל ישראל המלוה לנכרי תנם לישראל שני בשבילי והנכרי א"ל לישראל שני זכה בהם ולא מחמת שליחותו של נכרי אלא שכיון שהגוי רצה לזכות לו מעות הרי הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מן ההפקר ע"כ הרי שאפי' לא אמר המלוה ללוה קבלם בשבילי אסור מדינא וכל דמתסר מדינא פשיטא דמודה בה ר"ת. ודע שכתבו תלמידי הרשב"א עוד סברא אחרת בשם רבם ז"ל והיא דלא משכחת לעולם דאיכא איסורא מדינא אלא משום חומרא בעלמא דאפי' אמר ישראל המלוה לנכרי תנם לישראל שני בשבילי וקבלם ישראל ע"ד לזכות לחבירו כיון שמיד