גזע ישי קפז

לא מינה ולא מקצתה דעיני קדשו של הרב פ"מ ז"ל שפיר חזו להאי תירוצא דהתוספות ופשוט הוא דלפום האי תירוצא אין מקום לקושייתו. אלא שהתוס' ז"ל שם בקדושין תירצו עוד תירוצא אחרי' דהכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי דלא מיפשטה אלא ממשנה או מבריי' אע"ג דמצי למיפשט מדברי אמוראי יע"ש. וכן תירצו בנדרים שם וכ"כ גם הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שם בנדרים ובקידושין י"עש ולפום האי תירוצא הוא דקשיא ליה להרב פנים מאירות ז"ל לקושיא דיליה. וכת' לתרץ דצ"ל דגבי גוים באמת פשיט ליה דהוו שד"ר ולא מבעיא ליה. להש"ס אלא לגבי ישראל אי שלוחי דידן הוו או. שלוחי דרחמנא ואין זה התירוץ ענין למה שתירצו התוס' לאידך תירוצא דהבעי' היא אי שלוחי דידן נמי הוו כי היכי דלייתי להאי תירוצא דהתוספות לאלומי למילתיה כדהוי עליה הרב חיד"א ז"ל דהא. עיקר הקושיא דמקשה הרב אינה אלא לפי התירוץ הראשון דתירצו התוספות שם בקידושין גם מ"ש דהרמב"ן בחי' לקידושין תירץ בשם התוס' דהבעיא בנדרים לגבי קרבנות דכהנים וכו' ושהריטב"א בחי' כת' דהוא נכון וכפ"ז אין מקום לקושי' הרב פנים מאירות. כבר כתבתי דעיקר קושיית הרב היא לפי מה שתירצו התוס' בקידושין בתירוץ קמא וכן בנדרים והר"ן והרשב"א שם. ותו דעיקר האי תירוצא דהרמב"ן בשם התוס' הוא תמוה וכאשר כת' עליה הרשב"א ז"ל בחי' לקידושין שם י"עש שדחה תירוץ זה ותירץ דבעי למיפשט ממשנה או ברייתא גם בחי' קדושין קדמון דחה תירוץ הרמב"ן ז"ל. ויפה כת' הריטב"א ז"ל בחי' ליומא דלא נהירא ואדרבה עמ"ש בחי' לקידושין דהוא נכון יש להקשות דאיך ניחא ליה האי תירוצא ולא עוד אלא שכתב דהוא נכון ואלו ממאי דמייתי התם. הש"ס למיפש' לה להך בעיא מוכח דלאו הכי הוא וכמ"ש הרשב"א והחי' קידושין קדמון. וגם עמ"ש בחי' ליומא דלא נהירא דהא סתמא איתמ' הכא והתם איכא לאקשויי דלאו משום הא דסתמ' איתמר לא נהיר אלא דמוכח. נמי מתוך הסוגיא דהבעיא היא בקרבנות דשל ישראל. באופן כי לפי מאי. דתירצו התוס' והר"ן והרשב"א בקידושין ובנדרים דבעי למפשט ממתני' או. מברייתא קשיא להאי קושיא דהר' פנים מאירות והר' מהרי"א ז"ל בס' א"ד ובעיא תירוצא. וספר דרוש שמואל איננו. בידי לדעת מה אמר מר שמואל בישובא דהך קושיא

ואשר אני אחזה לי לפענ"ד בישובא דהאי קושיא. דהנה התם בנדרים מייתי למפשט לה להך בעיא מהא דתנן התם ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ואי אמרת שלוחי דידן הא קא מהני ליה ודחינן לה דמחוסרי כפרה שאני דאמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים וכו'. וכתב שם הר"ן ז"ל דמחוסרי כפרה כיון דאין קרבנן בא לכפרה אין צריכין דעת אבל כל שצריכין כפרה על חטא צריכין דעת יע"ש. והנה קרבן עולה נמי צריך דעת וכמו שמוכח מדברי ר"י דקאמר הכל צריך דעת חוץ ממחוסרי כפרה וכן מפורש יוצא מדברי הר"ן ז"ל שם דל"ו ע"א ד"ה גופא אר"י הכל צריכין דעת וכו' וז"ל הקשו בתוס' התנן ומייתי לה בפרק האיש מקדש בהמה שנמצאת פירו' למגדל עדר זכרים לעולות כלומר ויקרבו אלמא א"צ דעת ותירצו דהתם שאני דכיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב יע"ש. הרי מבואר מדברי הר"ן ז"ל אלו דגם קרבן עולה צריך דעת. ולפי מאי דכת' הר"ן ז"ל לעיל בטעמא דמחוסרי כפר' דא"צ דעת דהוה משום דאין קרבנן בא לכפרה. צ"ל דעולה נמי לכפרה היא באה דהרי היא מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה. אלא שצ"ע בזה דא"כ שלמים דאינם באים לכפרה כלל עד שמפני כך אינו מתודה בסמיכה דשלמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ס"פ מה' מעשה הקרבנות יע"ש. אינו צריך דעת ולא משמע הכי אלא דמחוסרי כפרה בלחוד הוא דא"צ דעת אבל קרבן שלמי' צריך דעת ועמ"ש בזה לקמן במערכת הה"א בהאי עניינא דהכל צריכין דעת וכו'. ומעתה יש לנו לחקור ולדעת בקרבן עולה דגוים דמקבלין מהם נדרים ונדבות וקרבין עולות אם צריכין דעת כעולה של ישראל. ונראה דאינו צריך דעת כיון דלא שייך לומר גבי גוי דקרבן עולה דידיה בא לכפרה לו על עשה ולא תעשה הניתק לעשה. ועוד דגם בלאו האי טעמא דאינו בא לכפרה יש חלוק בין קרבן עולה או שלמים דישראל לקרבן עולה דגוי דכיון שנדר או נדב ישראל להביאן נתחייב חיובא דאורייתא דמצווה הוא להביאן כדי לצאת ידי נדרו ולכן צריכין דעת כיון דבהקרבת הכהן קרבן נדרו נפטר הוא מחיובו. משא"כ בקרבן גוי דאינו מצווה בהבאת קרבן נדרו הילכך אע"ג דאי מייתו גוים נדרים ונדבות מקבלי' מהם וקרבין אבל א"צ דעת בהקרבתן כבקרבן ישראל. ולהכי לא מייתינן התם בנדרים למפשט דכהני שד"ר נינהו מברייתא דאיש איש שמקבלין נדרים ונדבות מגוים דפשיטא ליה לתלמודא דקרבן עולה דגוי א"צ דעת ויכולין הכהנים להקרי' קרבנות