גזע ישי קפד

טעון תנופה כישראל. לא כלומר לא נחלוק דמה לי חלק בסמיכה כלומר טעם יש בסמיכה שהסמיכה בבעלים עצמו כדאמרי' בפ' שני מדות ידו ולא יד שלוחו הילכך גוים ונשי' אחר שמעטן הכתוב מלסמוך אין בקרבנן סמיכה. נחלוק בתנופה בתמיה שהתנופה בכהנים ויכולים גוים ונשים לעשות כהן שליח. אם כן דטעון תנופה מה ת"ל בני ישראל מניפין הן עצמן ואין הנשים מניפין הן עצמן אלא כהן ע"כ יע"ש. מבואר יוצא מסוגיא זו דטעמא דלא דרשינן קרא דבני ישראל ולא גוים דגבי תנופה למעטינהו לקרבן דגוים מתנופה כדדרשינן בני ישראל ולא גוים דגבי סמיכה דממעטי' לקרבן גוי מסמיכה לגמרי אלא גבי תנופה דרש"י בני ישראל מניפין הן עצמן ואין הגוים מניפין הם עצמן אלא כהן הוה משום דגבי סמיכה א"א ע"י שליח דאין סמיכה אלא בבעלים גופייהו ולא ע"י שליח דכתי' ידו למעט שליח ולכן גוים ונשים אחר דמעטן הכתוב מלסמוך אין בקרבנן סמיכה כלל דהא ע"י שליח א"א משא"כ גבי תנופה דנעשית ע"י שליח נמי דלא בעיא דוקא בעלים הילכך פי אימעטו גוים ונשים מתנופה מקרא דבני ישראל היינו דהם עצמן אינן מניפין אבל קרבנן לא אימעט מתנופה דהא איתה לתנופה ע"י שליח ויכולין גוים לעשות כהן שליח וכדפירש"י ז"ל. וקשיא לי טובא לפום ריהטא דהא קי"ל דאין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו כדאיתא בש"ס פרק א"נ. וא"כ איך אפשר תנופה בקרבן גוי דכיון דכתי' בני ישראל ולא גוים ממילא ממעיט קרבנן מתנופה דהא אינם יכולים לעשות לכהן שליח שיניף בשבילו כדפי' רש"י ז"ל דקי"ל אין שליחות לגוי ואין הכהן נעשה שליח להגוי והו"ל תנופה דקרבן גוי כסמיכה דכי היכי. דגבי סמיכה משום דא"א לסמיכה ע"י שליח אמרי' דמה"ט כי מעטן הכתוב לגוים ונשים מלסמוך אין בקרבנן סמיכה ה"נ גבי תנופה כיון דאין שליחות לגוי הרי א"א תנופה דקרבן גוי ע"י שליח ואחר שמעטו הכתוב מלהניף אין בקרבנו תנופה. וכן נמי גבי סמיכה אפי' אי לא היה הכתוב ממעט. סמיכה ע"י שליח ויכולה היתה הסמיכ' ליעשות ע"י שליח קרבן גוי לא היה אפשר סמיכתו ע"י שליח משום דקי"ל אין שליחות לגוי וא"כ גם בלאו ה"ט דמשום דאין סמיכה ע"י שליח אחר דמיעטו הכתוב לגוי מלסמוך ממילא דאין בקרבנו סמיכה כיון דא"א לו לסמוך ע"י שליח מטעמא דאין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו. ומיהו על התוס' ז"ל שכתבו שם ד"ה מצינו שחלק הכתוב וכו' דאיצטריך קרבנו דלא תימא שיסמוך ישראל בשבילו כמו שמביא נסכים בשבילו וכו' יע"ש. נראה דלא קשיא מידי דכוונת התוס' ז"ל דאי לאו קרבנו הוה ס"ד לומ' דאע"ג דכתי' בני ישראל למעט גוי מסמיכה היינו שהגוי אינו סומך אבל קרבנו נמי בעיא סמיכה והטילה התורה החיוב על הישראל שיסמוך על קרבנו של גוי בשבילו ולאו מדין שליחות דגוי דנעשה הישראל שליח להגוי לסמוך במקומו דאין שליחות לגוי אף אנן לדידהו אלא דמצות סמיכ' דקרבן גוי עליה דישראל רמי רחמנא כאלו הוא קרבן של עצמו דומיא דהבאת נסכי' דמיעט רחמנא קרבן גוי דאינו מביא נסכים ומביא ישראל נסכי קרבן גוי משל צבור כמ"ש התוס' כלומ' דכי היכי דגבי נסכים מיעט רחמנא לגוי ורמי חיוב נסכיו על הישראל שחייבין להביא נסכי קרבנו של גוי משל צבור. ה"נ הו"א בסמיכה דמיעט רחמנא להגוי ורמי חיוב סמיכה על ישראל שחייבתו תורה לסמוך על קרבנו של הגוי דלאו שליחותיה. דגוי קעביד אלא שליחא דרחמנא הוא הישראל דחייביה רחמנא לישראל לסמוך על קרבנו של גוי ומצות דרמיא עליה קעביד הישראל כי סומך על קרבנו של הגוי. וכן נראה לי מדברי התוס' דריש ערכין ד"ב ריש ע"ב ד"ה עכ"ום וחבירו מחד קרא שכתבו וז"ל דאין ישראל סומך על קרבן גוי ולא על קרבן חבירו מחד קרא נפקי דהני לאו קרבנו נינהו וכו' ומשום דשקולים נינהו ויבאו שניהם כי היכי שהכהן הוא מקריב קרבן שאינו שלו ס"ד שיסמוך ישראל בקרבן חבירו ובקרבן גוי נמי ס"ד דכהן סומך כמו שהכהן נותן לו נסכים משל צבור כדאמרי' בפ"ק דתמורה ד"ב להכי אתא קרבנו דממעט תרוייהו דמ"מ אינו שלו ע"כ יע"ש. הנה שכתבו דכי היכי שהכהן הוא מקריב קרבן שאינו שלו ס"ד שיסמוך ישראל בקרבן חבירו וכו' והשתא איך הוה ס"ד דכי היכי שהכהן הוא מקריב קרבן שאינו שלו שיסמוך ישראל על קרבן חבירו הא הא דכהן מקריב קרבן שאינו שלו הוה משום דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכדאמר ר"ה בפ"ק דקדושין דכ"ג דאי לא תימא הכי מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד שליח מצינן משוי יע"ש. וע"כ דכונת התוס' דהס"ד הוה דגם ישראל לסמוך קרבן חבירו שליח דרחמנא הוה דכי יסמוך על קרבן חבירו עביד מצוה דנפשיה כמו בסומך על קרבן דידיה וה"נ הוה הא דכתבו בתר הכי ובקרבן גוי נמי ס"ד דכהן סומך כמו שהכהן נותן לו נסכים וכו' כלומ' דהוה ס"ד דהכהן מצוה דרמיא עליה היא לסמוך על קרבנו של גוי וכאמור. באופן דעל התוס' ז"ל לק"מ. אך על רש"י ז"ל שפי' במנחות דיכול הגוי לעשות שליח לכהן