גזע ישי קפב

סוגיא דמנחות דל"ל קרא דידו למעט עבדו ואשתו ת"ל דאינם בתורת סמיכה אשר מכח קושיא זו הוא דהוליד לחלק בין עבדו לעבד של אחרים. אחר המחילה רבה דלאו קושיא היא דהכא גבי סמיכה היה מקום לאסוקי אדעתין למחשבינהו לעבד ואשה כשייכי במצות סמיכה נמי הוו כיון דבעיקר המצוה דקרבנות איתנהו ונעשו שפי' שליח וכדכתינא לעיל. באופן דמהך סוגי' דמנחו' מפורש יוצא דבמילתא דאין העבד שייך בה אינו נעשה שליח אפילו לרבו כל בתר איפכא ממאי דכת' הרב מהריט"א ז"ל ללמד מהך סוגיא דמנחות ודברי הרב ז"ל אינם אלא דברי תימא בזה לפענ"ד

והנה הרב מהריט"א ז"ל שם אסיק בתר הכי דהאי מילת' דאי עבד נעשה שליח רבו אפי' במילתא דלא שייך בה וכן פועל לבע"ה מה"ט דידו כיד רבו דמי אי במחלוקת היא שנוי בין רש"י ושאר הפוסקים ז"ל דעיננו הרואות להתוספות בסוגיא דהמביא תניין שכתבו וז"ל לפי שאינו בתור' גיטין וקידושין והא דמתגרשת בעבד שלה היינו מדין חצר עכ"ל. הנה נראה מדבריהם דס"ל דאפי' בעבד שלה אינו נעשה שליח מדהוצרכו לו' בשמעתין דההיא דנותן גט ביד עבדה הוא מדין חצר וכן ראיתי לריא"ז בשה"ג ז"ל בפי' הכי וז"ל העבד שפסול שליחותו בגט וכו' בין אם היה של איש אחר עכ"ל. וכן נראה מסתמיות כל הפוס' שסתמו דבריהם ולא חלקו כלל וכי היכי דלא תיקשי לן מההיא דשאלה בבעלים דמוכח משם דאע"ג דעבד ליתיה בתורת שאלה נעשה שליח משום דיד עבד כיד רבו וכן מההיא דמציאת פועל לבע"ה כדבר האמור ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' וריא"ז וסתמות הפוסקים דמאי. דקאמר הש"ס התם בהשואל תיבעי למ"ד שש"א כמותו ה"מ שליח דבר מצוה הוא אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא. לאו משום דליתיה בתורת שאלה כמו שפירש"י דהא ליתא שהרי בעבד נמי שייך דין שאלה בנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו אלא כונת הש"ס כמו שפי' הריטב"א שם ושאר מפרשים הביא דבריהם הר"ב בס' א"ז דמצדד הש"ס לומר דאפי' למ"ד דלא מסתבר למעט מבעליו יתירה שליח מ"מ עבד דלאו בר מצוה הוא כישראל גמור אפשר דמסתבר למעט אע"ג דאיתיה בשליחות דעלמא במילתא דשייך ביה דשאני הכא דמעטיה קרא ואהא מסיק רבא דמסתברא דיד העבד כיד רבו ולא מסתבר למעוטי וגם למ"ד אין שש"א כמותו שאני עבדו דהואיל והעבד עצמו ראוי לשליחות הוא מסתבר לומר דאף דשאלה ליתה ע"י שליח עבד שאני. דכגופו דמייא. וא"כ נמצא דדוקא בענין שהעבד ראוי לשליחות אלא דהענין עצמו אינו נעשה ע"י שליח אהני מה שהוא ע"י עבדו דחשיב כאלו עושה בעצמו ממש. וכן ההיא דמציאת פועל ה"ט משו' דהפועל עצמו ישראל. הוא וראוי לשליחות אלא דבהגבהת המציאה ליתה ע"י שליח וכל דהוי מושכר לו ידו כידו חשיב כהגביה בעצמו. אבל לענין גט דמצד עצמו אינו ראוי לשליחות אף דהוי עבדו אינו נעשה שליח דמה שגופו קנוי לו אינו מעלה ומוריד להכשירו מפיסולו. והנה כי כן בנדון הר' מח"א במתקן המעקה ע"י גוי דהעלה דיברך עליו מטעם זה לענ"ד אינו נראה כן לענין דינא כיון דלרוב הפוסקי' נראה דס"ל דבדבר שהעבד והפועל אינהו גופייהו פסולים לשליחות אינם נעשים שליח אפי' לרבם וא"כ בעושה מעקה ע"י הפועל גוי לא חשיב כאילו עשה הוא בעצמו כיון דאין שליחות לגוי א"ד ז"ל יע"ש. ולענ"ד אין כאן מחלוק' אלא לכ"ע אין העבד נעשה שליח אפילו לרבו במילתא דלא שייך ביה דגם רש"י ז"ל ע"כ דלא מצי לאפלוגי בהא כיון דכן מפורש רש יוצא להדיא מסוגיא דמנחות ככל האמור לעיל. וכונת הש"ס בהא דקאמר דע"י עבדו חשיב שאלה בבעלים מטעמא דיד עבד כיד רבו לפי פי' רש"י ז"ל הוה כדכתיבנא לעיל בביאורה ולדידי גם הריטב"א ז"ל שהביא הר' מהריט"א ז"ל הכי מפרש לה להא דקאמר דיד עבד כיד רבו וקרינן ביה בעלים ממש אין כוונתו דמשו' דהעבד ראוי לשליחות אלא דהענין עצמו אינו נעשה ע"י שליח אהני מה שהוא:

ע"י עבדו דחשיב כאלו עושה בעצמו ממש כדכת' הר' ז"ל בכונת דברי הריטב"א ז"ל כנז'. דהאי טעמא דיד עבד כיד רבו אינו מעלה ומוריד למחשבי' למעשיו שעל ידי עבדו כעשהו בעצמו ממש דא"כ גם במילתא דלא שייך ביה העבד כקבל' גט אשה תיסגי לן האי טעמא דיד עבד כיד רבו כיון דמטעם זה כקבלתו האשה עצמה ממש אלא משום דה"ט דיד עבד כיד רבו לא משוי למה שעשה על ידי עבדו כעשהו בעצמו ממש וא"כ גם בדבר דהעבד ראוי לשליחות והענין עצמו אינו נעשה ע"י שליח מה יתן ומה יוסיף ה"ט דיד עבד כיד רבו למחשביה בעשאו ע"י עבדו כעשהו בעצמו ממש. אלא נלע"ד דגם הריטב"א ז"ל אע"ג דבהצד דאפי' למ"ד שלוחו ש"א כמותו ה"מ שליח אבל עבד דלאו בר מצוה לא ס"ל כפירוש רש"י כמפורש בדבריו. מ"מ בהצד הזה דאפילו למ"ד אין שש"א כמותו יד עבד כיד רבו גם איהו ז"ל מפרש לה כדפרישנא לה לעיל דבכלל בעליו עמו דקרא הוה נמי עבדו דהוא ברשותו וגופו קנוי לו לעולם דיד עבד כיד רבו וכי שולחו במקומו