גזע ישי קעז

ה"נ לפי מאי דדחה להאי שנויא דרב אשי ומסקינן דבכל התורה כולה אין שליחות לגוי וקאי שנויא דר"פ דנשא ונתן ביד דגם להאי שנויא דר"פ לא אסרינן אפי' מדרבנן ולחומרא בלא נשא ונתן ביד כלל וכסברת ר"ת דאין שליחות לגוי אפי' מדרבנן זהו כונת דברי ר"מ ז"ל ותם אנכי ולא אדע איך כת' הר' מהר"י אלגאזי ז"ל דבהג"מיי פ"ה מהלכות מלוה ולוה כתבו בשם ר"מ דבכל התורה כולה יש שליחות לגוי וכת' שדבריו צ"ע. ואלו ר"מ ז"ל שם כת' כל בתר איפכא דאין שליחות לגוי כלל ואפי' מדרבנן. סוף דבר שדברי הר' מהרי"א ז"ל נפלאו ממני בזה

פ"א אין שליחות לגוי. בפועל גוי כת' הר' מח"א ז"ל ה' שלוחין סי' י"א דיש שליחות לגוי פועלו מפני שידו כיד בעל הבית. ולכן ישראל שרוצה לתקן המעקה ע"י אומן גוי חשיב כעשאה הישראל בידו ומברך עליו. וכתב להוכיח להאי מילתא מהא דאמר ר"ן בפ"ק דב"מ ד"י ע"א דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואותביה ליה רבא מברייתא דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה היום מציאתו לב"ה אלמא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומשני שאני פועל דידו כיד בע"ה דמי ע"כ. ואיכא למידק בה דמ"ש פועל משליח בעלמא אי משום דיד פועל כיד בע"ה שליח נמי קי"ל שלוחו ש"א כמותו וכבעל הבית דמי ואפ"ה ס"ל דלא קנה חבירו. אבל פי' דמלתא הכי הוא דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים משא"כ בפועל דכיון דפועל גופו קנוי לבע"ה לגמרי חשיב ידו כיד בע"ה ממש ונמצא שאין דין הפועל והשליח שוים דשליח שרוצה לזכות לחבירו היינו היכא. דקא מכוין לזכות לחבירו אבל אי לא כיון לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בע"ה ואפי' למציאה אפי' אי בשע' שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי היא של בע"ה כל כמה דלא הדר ביה בהדיא וכן ראיתי זה ימים בתשו' החדשות להרשב"א ז"ל וה"ט משום דידו כיד בע"ה דמי דשכירות ליומי' ממכר הוא וכמ"ש הריטב"א ז"ל שם בחי' ודמי לעבד כנעני דאמרי' בפ' השואל אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למ"ד שש"א אינו כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמיא ומסיק מסתברא יד עבד כיד רבו דמי ואגב אורחין איכא למילף דאי א"ל לשכירו צא והשאל עם פרתי ה"ז חשיב שאלה בבעלים דיד פועל כיד בע"ה דמי ודכוותא כת' הר' מהרש"ך ז"ל דאפטרופוס של יתומים שתפס בשביל היתומים ה"ז זכה משום דידו כידם כמ"ש ר"ח ז"ל ה"ה נמי לענין שאל' בבעלים דפטור מה"ט. ובפ"א מה' תרומות הביא הר' בכ"מ בשם א"ח שכת' בשם הראב"ד דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצות ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו ש"א כמותו ע"כ והר' ז"ל תמה ע"ז דהא קי"ל דאין שליחות לגוי ולכאורה היה נראה דהראב"ד ז"ל איירי כשמרחן ע"י פועלי' כותים דניהי שאין כותי נעשה שליח לישראל מ"מ פועל שאני דידו כיד בע"ה וכאלו מרחן בע"ה דמי והכי משמע מהירוש' דמס' פאה אמתני' דקצרוה גוים ה"ז פטורה דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותים אמרו עלה דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייבת ולפ"ז י"ל דאם שכר פועל לתקן המעקה ה"ז מברך עליו דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו א"ד ז"ל יע"ש שכן העלה לענין דינא

ולענ"ד אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותיה דמר הר' מח"א ז"ל נראה לי דגם בגוי פועל אין שליחות בדבר שמוטל על הישראל לעשותו איהו גופיה ואפי' עבדו כל דלא שייך ביה האי מילתא דמוטל על רבו לעשותו הוא בעצמו לא משיב מה שיעשהו על ידי עבדו כעשהו הוא בעצמו אע"ג דיד עבד כיד רבו דמי דאין מה שיד עבד כיד רבו מעלה ומוריד כלל למחשב מפני כן מה שיעשה ע"י עבדו כעשהו הוא עצמו בידיו וכ"ש פועל גוי שאינו עבדו. ואמינא לה מהא דגרסינן במנחות דצ"ג ע"ב ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו כל הני ל"ל צריכא אי כת' רחמנא חד הו"א למעוטי עבד דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה ושלוחו ש"א כמותו אימא ליסמוך ואי אשמעי' הני תרתי דלאו כגופיה דמי אבל אשתו דכגופיה דמיא אימא תיסמך צריכ' ע"כ יע"ש. הנה דקתני תנא דהאי ברייתא ברישא ידו ולא יד עבדו והדר תני ידו ולא יד שלוחו למימרא דאי לא כת' רחמנא אלא חד ידו הוה ממעטי' עבדו מסמיכה דקרבן רבו בשליחות רבו משום דלאו בר מצות סמיכה הוא דהא ממעטינן אשה מסמיכה בקרבנה מדכתי' וסמכו בני ישראל ולא בנות ישראל ומינה נמי לעבד דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה. אבל שליח ישראל לא הוה ממעטי' משום דהוא בר מצות סמיכה ושלוחו ש"א כמותו אלא דמיתורא דידו אחרינא דכתי' רחמנא ממעטי' אף שליח ישראל והיינו דקתני בתר הכי ידו ולא יד שלוחו וכדמפרש לה הש"ס להצריכותא דהני תלתא דקתני תנא בברייתא כנז'. והשתא אם איתא להאי