גזע ישי קעה

זה דכיפה דליכא במאי דמכניסין אותו להכיפה בשבת משום מלאכה דאין כניסת הכיפה במקום מיתה אלא דהיא הכנה כדי שתבא עליו המיתה ממש לאחר זמן ע"י שיאכילו אותו שם לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיו ואחר כך יאכילו אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. נראה דלא הוזהרו הב"ד שלא להכניס לכיפה למי שנתחיי' עונש זה ושפי' מצו הב"ד לענוש עונש זה דכיפה בשבת דבר תורה כנלע"ד. ותו לא מידי

ע"ח אין עונשין בשבת. נסתפקתי בהבא על ארמית בפרהסיא דקי"ל דקנאים פוגעים בו. אם היה זה המעשה בשבת אי מצו הקנאים לפגוע בו גם בשבת. מי אמרינן דאע"ג דהב"ד אין עונשין ד' מיתות בשבת מאזהרה דל"ת אש בכל מושבותכם ואין רציח' דוחה שבת. היינו דוקא עונשי ב"ד דהם לענוש לזה שעבר על הדבר שחיי' עליה מיתת ב"ד וכיון דהני דיני מיתות הם לענוש החוטא על חטאו אין מיתתו דהיא לעונש דוחה שבת וגם דיכולין הב"ד לקיים מצות עונשין ליום מחר דהוא חול וכיון שיכול להיות עונשו ליום אחר אמרה תורה שלא יהו עונשי ב"ד דוחין את השבת. אמנם בהא דבועל ארמית בפהרסיא דמה שקנאין פוגעין בו אינו כדי לעונשו לזה על חטאו אלא היא נקמה להנקם ממנו קנאת ה' על שהוא מחלל את ה' ברבים דלכן אין מיתתו אלא בשעת מעשה דוקא ואם פגע בו הקנאי והרגו לאח' שפי' ממנה נהרג הקנאי וכדאיתא בסנהדרין דרין דפ"ב ע"א לא דמי למיתות ב"ד משום דזו לנקום נקמת ה' שחלל את שמו ברבים והיא עוברת דאם לא יפגעו בי הקנאים היום ובשעת מעשה שוב לא יוכלו לפגוע בו ולנקום ממנו נקמת השם ומצו שפיר הקנאין לפגוע בו אפי' בשבת. או דילמא דוקא בחול קנאין פוגעים בו אבל בשבת אינם רשאים לפגוע בו משום חלול שבת דומיא דב"ד דאינם רשאים להמית למי שנתחייב מיתה בשבת ואף שזה אינו לעונש אלא להנקם ממנו וגם היא עוברת מ"מ לא נתן השבת לידחות מפני כך

והנה לפי מאי דברירנא לעיל בסי' הקודם דנערה המאורס' דניתן להצילה בנפשה וכן שאר עריות דאפי' בשבת ניתן להצילן בנפשן. היה נראה לכאורה ללמוד מינה גם להא דבא על ארמית דאפי' בשבת קנאין פוגעין בו דאם בשביל פגם הדיוט ניתן שבת לידחות בשביל הצלתה פגם גבוה כי האי דבא על ארמית בפני עשרה מישראל וחלל את שם שמים בפרהסיא לא כ"ש שניתן שבת לידחות בשביל להנקם ממנו נקמת ה' ברוך הוא. וכדאמרי' התם בסנהדרין דע"ד ע"א עלה דתניא רשב"י אומר העובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כ"ש הנה דיליף רשב"י ק"ו כזה לענין עע"ז ואע"ג דפרכינן התם על האי ק"ו דרשב"י וכי עונשין מן הדין ומשנינן קסבר עונשין מ"ה יע"ש ואנן קי"ל דאין עונשין מ"ה ולא ניתן עע"ז להצילו בנפשו. הנה אנן בדידן בהאי ק"ו דאמרי' למילף לענין בא על ארמית שניתן שבת לידחות בשביל להנקם ממנו לא שייך להאי פירכא דאין עונשין מ"ה דלאו עונש אנו דנין מהק"ו דהא עיקר הא דקנאין פוגעין בו מעובדא דפנחס גמרינן לה אלא שאם גם שבת ניתן לידחות בשביל נקמה זו הוא דגמרי' בק"ו מנערה המאורסה ולא שייך בזה הא דאין עונשין מן הדין כן היה נראה לכאורה. האמנם יש לדחות דהא דקנאין פוגעין בו הלמ"מ מ הוה וכדפי' רש"י סנהדרין דפ"א ע"ב וכן בש"ס שם דפ"ב סע"א כך לימדתני ברידתך מהר סיני הבועל הכותית קנאין פוגעין בו וכיון דהלמ"מ היא אין ללמוד דינו בק"ו מנערה מאורסה דזה כלל גדול דאין דנין ק"ו מהלכה בין שהלמד הוא מהלכה והמלמד הוא כתוב ובין שהלמד כתוב והמלמד מהלכה וכמ"ש בעלי הכללים. אלא דאכתי זל דהכא לאו מילף הוה אלא גילוי מילתא בעלמ' וגילוי מילתא ילפי שפיר מהלכה כמ"ש בעלי הכללים. ומ"מ יש לדחות באופן דמהא דנערה מאורסה ליכא מופת חותך לקנאין פוגעין בו דגם בשבת יהו רשאין לפגוע בו. ואחר ימים רבים בא לידי ס' יד אליהו להרב מהר"א מלובלין ז"ל ומצאתי אליו בריש סי' י"א שכתב וז"ל דרך משל הבא על ארמית קנאין פוגעין בו זה פשוט דמיתתו הוא על צד העונש כשאר מיתות האמורות בתורה ואינה דוחה את השבת ויש שנהרגין מפני שהן רודפין נמצא שהריגתן להציל אחרים אם כן ודאי שפקוח נפש של הנרדפים דוחה שבת ומצוה להורגן בשבת כדי להציל הנרדפים והזריז ה"ז משובח א"ד ז"ל יע"ש. הנה שהרב ז"ל אמר שזה פשוט דהא דקנאין פוגעין בו הוא על צד העונש כשאר המיתו' האמורות בתורה ואינה דוחה את השבת. ולדידי בהורמנותיה דמר אחר המחילה דהדבר ברור והרי הוא כמבואר דאין מיתה זו על צד העונש כשאר המיתות האמורות בתורה אלא היא להנקם ממנו ולקנאות קנאת ה' צבאות ואין מיתתו אלא בשעת מעשה וככל מאי דכתיבנא בצדדי האי ספיקא באופן דאין זה פשוט כל כך ולא עוד אלא דיש מקום ללמוד מק"ו דנער' מאורס' דגם בשבת קנאים פוגעין בו דנראה דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמ'