גזע ישי קסו

האמנם לפענ"ד אחרי המחילה רבה אמינא דאעיקרא אין כאן מקום לראייתו כלל דהדבר פשוט וברור דאפילו אי דינא הכי הוה דברודף אחר אחותו בשבת לא ניתן להצילה בנפשו משום דלא שרי לחלל שבת כדי להצילו בנפשו אפ"ה מיקרי שפי' גם הרודף בשבת מחוייב מיתה ותשלומין לענין זה דמיפטר מתשלומין משום דאין אדם מת ומשלם. משום דהרודף מדינא מיהא מחויי' מיתה הוא דדמו הותר מצד עצמו אלא דמשום איסו' חלול שבת דרביע עלן הוא דלא קטלינן ליה. וכיון שכן דמדינא דמו הותר ומחוייב מיתה הוא וניתן להצילו בנפשו אלא שדבר אחר מבחוץ הוא דמעכב מיתתו וגורם שלא להצילו בנפשו משום דשבת הוא ואיסור חלול שבת הוא דרביע עלן והוא הגורם דלא מצלינן ליה בנפשו. חשיב שפיר מחויי' מיתה ותשלומין גם בשבת כיון דאיהו מיהת מצד עצמו חייב מיתה הוא כי דמו הותר ובר קטלא הוא ואי לאו משום איסורא דחלול שבת קטולי הוה מיקטל. והרי הוא בחייבי מיתות שוגגין דקי"ל דפטורין מתשלומין אע"ג דלא קטלינן להו דלא מחוייבי מיתה נינהו דשוגגין הן דלא אתרו בהו ואפ"ה כיון דאי אתרו בהו פטירי כי לא אתרו בהו נמי פטירי וכדאמרינן פרק אלו נערות דל"ד סע"ב ומייתי לה רש"י ז"ל כאן בסנהדרין בהך סוגיא דמייתי מינה הר' שעה"מ ז"ל. ונראין הדברים ק"ו אם מחוייבי מיתות שוגגין דהשתא מיהת דלא אתרו בהו מדינא לאו מחוייבי מיתות נינהו אפ"ה אמרינן דהואיל אי אתרו בהו פטירי השתא נמי דלא אתרו בהו מחוייבי מיתה ותשלומין חשיבי ופטירי מתשלומין. ק"ו לרודף בשבת דמדינא דמו הותר וחייב מיתה הוא אלא דמשום איסור חלול שבת דרביע עלן הוא דלא מיקטל דחשיב מחוייב מיתה ותשלומין ופטור מתשלומין. ועיין עוד בתוס' בסנהדרין דף ע"ב ד"ה וחד אמדוהו לחיים ומת מה שהקשו שם דמבואר יוצא מדבריהם גדולה מזו כי אפי' במכה חבירו ואמדוהו ב"ד להמוכה לחיים ומת יש לחושבו כחייבי מיתות שוגגין דפטורין כיון דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מב"ד זכאי יע"ש וכ"ש ברודף בשבת אחר הערוה דהדין נותן דיהא כחייבי מיתות שוגגין דפטורין אע"ג דמשום איסור חלול שבת לא ניתן להרגו כיון דאיהו מיהא מדינא מחוייב מיתה הוא ומאי דלא קטלינן ליה הוא משום דבר אחר מבחוץ דהוא משום איסור חלול שבת דרביע עלן. ולהכי פרכינן התם שפיר בש"ס מהא דהבא על אחותו דיש. לה קנס והוצרך הש"ס לדחוקי בכמה. שנויי ולא משני דמיירי בשבת משום דבשבת נמי מחוייב מיתה ותשלומין חשיב ופטור מתשלומין כיון דאיהו מצד עצם רדיפותו הותר דמו ובר קטלא הוא אלא דמשום איסור חלול שבת דרביע עלן הוא דלא מיקטל באופן דלפענ"ד אחר המחילה רבה מכבוד רבנותיה דמר הרב שעה"מ ז"ל אין אני רואה מקום כלל לראייתו

ולדידי חזי לי דמעיקרא דהך סוגיא דאלו שמצילין אותן בנפשן יפה נלמד דאפי' בשבת נמי נתנו כולהו להצילן בנפשן. דגרסינן התם ת"ר מנין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתני' וכו' ואלא ניתן להצילו בנפשו מנ"ל אתיא בק"ו מנערה המאורס' מה נערה המאורס' שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשה רודף אחר חבירו להורגו על אחת כמה וכמה. וכי עונשין מן הדין דבי רבי תנא הקשה הוא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצ' למד מקיש רוצח לנער' המאורס' מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשה אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ונערה מאורס' גופה מנ"ל כדתנא דבי ר"י ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע ע"כ יע"ש. והנה התוס' ז"ל שם ד"ה אף רוצח ניתן להצילו בנפשו הקשו וא"ת מוהוכה בכל אדם נפקא כדדרשינן לעיל וי"ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל ע"כ יע"ש

ואיכא לאקשויי טובא לענ"ד לפום ריהטאי על מאי דתירצו התוספות זל לקושייתם דא"כ כי הוה בעי ברישא למילף לרודף אחר חבירו להורגו בק"ו מאי האי דדחי לה וכי עונשין מן הדין הא מאי דמהדרינן השתא הכא למילף רודף אחר חבירו להורגו אם ניתן להצילו בנפשו אינו אלא לענין חובה דחיובא נמי איכא להציל הנרדף בנפשו דאילו לענין עיקר התר דמו ושיש רשות לכל אדם להורגו כדי להציל הנרדף בא מפורש בקרא גבי רוצח גופיה דכתי' והוכה ודרשינן והוכה בכל אדם אלא דלענין אי חיובא נמי איכא הוא דבעינן למילף וכדתירצו התוספות. וא"כ מאי פריך וכי עונשין מן הדין הא עיקר העונש הוא מה שהותר דמו ורשות לכל אדם להרגו וזה כבר בא מפורש גבי רוצח גופיה ומאי דיליף השתא הכא מק"ו אינו אלא לענין דמצוה וחובה נמי איכא על כל אדם להצילו בנפשו ומה שייך למימר בזה וכי עונשין מן הדין אלא מדדחי' למאי דבעי למילף לה מק"ו וכי עונשין מן הדין והדר למילף לה מהיקשא ע"כ דעקר